“כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך לא יוכלו אויבי ליגע בי לרעה”, אני אומר שלוש פעמים ומתרומם על קצות האצבעות. רוקד. אולי צריך קצת יותר להשקיע בקטע הזה, אפילו שאם ככה האויבים שלי מנסים להגיע אלי, יהיו אשר יהיו, כנראה שהם לא ממש קרובים.

החזן מסיים בקול: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. למרות שכולם רעבים מישהו מתחיל לשיר “טובים מאורות” וכמה אנשים מצטרפים אליו. אני מתלבט לרגע ומצטרף לסיבוב אחד איטי, ובמהלכו חושב על כך שעכשיו בעצם מתחיל סוף החופש הגדול האחרון בחיי. בעוד שלושה שבועות אני מתחיל ללמוד בישיבה; שם אין חופש, יש רק ‘בין הזמנים’.

קַח אוֹתָהּ,
הִיא שֶׁלְּךָ,
הִיא, וְכָל מָה שֶׁבְּתוֹכָהּ.