חֹר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לַחֲבֵרוֹ,

כָּל אֶחָד בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת

וְהַשְּׁאָר מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ

בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעָיִן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:
נָא לְהִמָּנַע מִמַּגָּע
עם הָעֵינַיִם.
לְהִמָּנַע מִלְהִסְתַּמֵּא, שֶׁלֹא לְהִסְתַּמֵּר מִלְהִנָּגַע.
עֵינֵיכֶם דָּמִים מָלְאוּ,
בְּכֹבֶד עַפְעַפַּיִם בַּגָּדוֹת
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת,
רוֹחֲצוֹת בְּדַם הָאָדָם.

בְּשִׁלְהֵי חַג הָאָסִיף,

כֶּרֶם יַיִן בַּצּוּר

וְאָדֹם, הַכֹּל אָדֹם.

הֵם הוֹלְכִים וְנוֹפְלִים,

שָׁרִים שִׁירֵי לֶכֶת

לְקֶצֶב יְרִיקַת הַטִּילִים.

אִמָּהוֹת בּוֹכוֹת

לְקוֹל שִׁירֵי עֲלִילָה.

יָרֹק נִמְחַק נִשְׂרַף, נִצְבַּע אָדֹם.

כָּאן מַסּוֹק חוֹצֶה אֵינוֹ צוֹוֵחַ
גַּם עַקָּב אֵינוֹ מַרְעִיד
שִׂפְתֵי שָׁמַיִם
נְמָלִים חוֹכוֹת בְּסֵתֶר
הַחִטָּה בָּקְעָה אֶתְמוֹל

זֶה כָּל מָה
שֶׁאֵרַע כְּשֶׁלֹּא
הָיִיתָ

בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ
עֲשַׁן סָמִיךְ
צִרְצַר גּוֹסֵס
טָבוּל בִּשְׁלוּלִיּוֹת דָּמוֹ
נוֹאֵק
עַל מִפְתַּן קִיּוּמוֹ

פָּגָזִים בַּשָּׂדֶה וּשְׁרִיקוֹת
וּשְׁחוֹר הַזַּיִת עַד עֶרֶב
זַעֲקַת מִשְׁפָּחוֹת מְחַכּוֹת
יוֹשְׁבוֹת בַּמַּמָּד עַל הַחֶרֶב

לָשֵׂאת אֶת מַשָּׂא עַמִּי עַל הַגַּב
לְזַהוֹת הַפְּרָחִים בַּשַּׁלֶּכֶת
לִכְאֹב עַכְשָׁו, לְהָגִיב עַכְשָׁו
וְעִם זֹאת לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת

העולם הדתי כיום עסוק הרבה בשאלות של חינוך לדתיות. שאלות כאלה צפות לרוב על פני השטח בעקבות איזשהו ניכור שחווים דתיים רבים ביחס לדת, בעיקר צעירים. מדברים שוב ושוב על אחוזים גבוהים של עזיבת הדת, על ‘דתיות רצף’ שהופכת להיות פופולרית מאוד, על אופנים שונים של דתיות פחות מחויבת, אבל בעיקר על שאלות של ניכור בתוך החינוך הדתי. דיבורים על ניכור זה באים לידי ביטוי בשאלות שונות הנוגעות ללימוד תורה, לימוד גמרא, קשר למצוות, ופערים גדולים הנפערים בין החיים המודרניים, הליברליים, שאנשים חיים בהם, לבין החיים הדתיים של בית הכנסת ובית המדרש המצטיירים כעולמות רחוקים יותר, מנותקים באופיים, עולמות שאינם מתכתבים באופן ישיר עם החיים. ניכור כזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בתחושה של פער ערכי, מתחים הקשורים לאי הלימה שאנשים חווים בין ההכרעות הדתיות שלהם להכרעות המוסריות שלהם.