בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ
עֲשַׁן סָמִיךְ
צִרְצַר גּוֹסֵס
טָבוּל בִּשְׁלוּלִיּוֹת דָּמוֹ
נוֹאֵק
עַל מִפְתַּן קִיּוּמוֹ

לִפְרָקִים כְּבָר הִשְׁלַמְתִּי עִם הַיֵּאוּשׁ, וְהַשִּׁכְחָה
וְשֶׁרַק יַעֲבֹר הַזְּמַן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר בִּנְעִימִים.
וְהַהִבְהוּב הֶעָדִין הַזֶּה סוֹנֵט בְּכָל קִיּוּמִי.
הִנֵּה, תִּרְאֶה
עוֹד יֵשׁ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו “זַךְ”,
לְפָחוֹת זְכֹר אֶת הָאֶפְשָׁרוּת.
וּבְרֶגַע אֶחָד יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁף אוֹתוֹ, לְנַפְנֵף שְׁאֵרִיּוֹתָיו בְּעָשָׁן
כְּמוֹ נָבִיא הַנָּס מִנְּבוּאָתוֹ, נִפְחַד לֵב אַכְזָב מְאֹד.
בְּרֶגַע אֶחָד, מָה אֲנִי צָרִיךְ אֶת זֶה? וְעַכְשָׁו
הוּא כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁלִּי, אֶחָד שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא אוּכַל לְעוֹלָם לִבְרֹחַ
מִכָּל אֶפְשָׁרוּת שֶׁל אוֹר