קיימת נקודה שבלתי אפשרי להתעלם ממנה. זהו הגיליון השלישי של בר היוצא לאור מאז תחילת המלחמה. שנה וחצי חלפה.
שנה וחצי קשה, ארוכה. שנה וחצי בה נאלצנו לשאול את עצמנו שאלות גדולות וקשות, להתמודד מול אתגרים מורכבים, גם בבחינה הלאומית וגם בבחינה האישית. כל אחד מול עצמו ומול הקב”ה. השאלות, הקושי והתחושה שאיננו יודעים איך האירוע בו אנו חיים יסתיים ומה יוליד יום גורמים לאדם להפנות את מבטו לשמיים.
לגיליון טז’ בחרנו את הנושא ‘תפילה’. התנועה הדתית הפשוטה ביותר והעמוקה ביותר. כאשר האדם מוצא עצמו בצרה עמוקה הוא מרים ידיו וקורא לאלוקים להיות לו לעזר. כיונה בבטן הדג, כחנה בשילה וכדוד בבורחו משאול. העיסוק בתפילה בעולם היהודי ובעולם הישיבות הוא נצחי. ממסכת ברכות ועד עמוד התפילה של הבעש”ט. הידיעה שהמילים שאני אומר כאן, מילים קבועות, כתובות בסידור משפיעות בעולם, פועלות על העולם ועל החיים סביבי. זוהי התפילה.
השנה וחצי האחרונות היו מלאות תפילות. לשובם של החטופים, לשמירה על החיילים, לניצחון על הרוע הסובב אותנו. לעולם טוב יותר. אנו כבני ישיבות, הנמצאים בבתי המדרש ובחזית גם יחדיו צריכים לעסוק בתפילה. להתפלל תפילה חדשה. להבין את מילות התפילה העתיקות, איך הם משפיעות עלינו היום, בשעה זו.
הגיליון שלפניכם כמו קודמיו הוא כמעט נס. בזמן חורף האחרון פחות שמעתם ממנו, פחות ראו את הגיליונות שלנו בבתי המדרש. מערכת העורכים שלנו כמעט כולה בילתה זמן נרחב מזמן החורף הזה בעזה או בלבנון. דבר שהפך לכמעט שגרת חיים, רבים מן הכותבים והיוצרים המופיעים בו בגיליון זגזגו בין הישיבה למלחמה. בין הספר לרובה.
התפילות, היצירות, המילים המונחות כאן לפניכם הם תוצר של התפילה שלנו. תפילה לימים שקטים בהם נוכל לכתת חרבנו לאתים, לשבת בישיבה בשלווה.
