כל כך הרבה מילים ואין מה לומר. כל כך הרבה מחשבות ואין איך לכתוב. ימים רבים ואין רגע דל, ים של סערות וחוסר מנוחה. אנשים נשים ילדים ילדות פרצופים מחייכים בדרך הביתה, בדרך מן הבית באוטובוס בחדשות בעיתונים במודעות. שכונות רפאים וחדרי מלון ורהיטים מלאי אבק, המנהרה הארוכה הזו, העמוקה והמחניקה. שפע מקום פנוי בבית המדרש, בוא שב קח סטנדר, בוקסות עם פתקי לוז וסיכום השיעור הכללי ובמדף הספרים חוששים כל בוקר מפני בשורה רעה. השכול הולך ומתרחב וכבר אין מקום ומניחים כמה מסכתות מלמעלה וגם מסילת ישרים ושערי יושר מן הצד.
מִלְחָמָה.
כַּמָּה נוֹרָאָה הִיא הַתֵּבָה הַזֹּאת.
כַּמָּה יֵשׁ בָּהּ מִן הַיָּגוֹן הֲנִשְׁמָתִי
הַמַּדְאִיב אֶת כָּל יִשְׁרֵי לֵב
וְעִם כָּל זֶה כַּמָּה חָזָק הוּא
הָרָתוּק הַזֶּה
הַנָּתוּן עַל צַוְּארֵי בְּנֵי אָדָם
כַּמָּה חַדְלֵי כֹּחַ אָנוּ
לִהְיוֹת חָפְשִׁים
מֵהָעֹל הָאָיֹם וְהַמַּבְהִיל הַזֶּה.
(פנקסי הראיה)
ברגעי חירום של הגוף, במצב של איבוד דם קיצוני יודעת מערכת הדם ליצור מנגנון פיצוי – כלי הדם הפריפריים מתכווצים והדם נשמר לכלי הדם המרכזיים והחיוניים, אלה שמובילים אל הלב, הריאות והמוח. הגוף לא משקיע בידיים וברגליים בשעה שהוא צריך כל טיפת דם להגן על החיים. וכמנגנון הגוף גם החברה.
בשבעה באוקטובר, בשמחת תורה, בשבת ההיא, איך שתקראו לאותו יום ארור, הושלכנו כולנו אל תוך מערבולת של סכנות ממשיות שהיינו מוכרחים לטפל בהן מיד. כל דבר שאינו מענייני עורכי המלחמה נדחה והוסט מהשולחן ומהדעת עד להודעה חדשה. בזמן קרב לא פותחים ספר, לא רוכנים על הסטנדר, לא שרים, מדברים, חושבים, כותבים, יוצרים.
יום עובר ועוד אחד, ומתברר שהמשימה גדולה והמלחמה ארוכה ומסובכת. חנות נפתחת ואז קניון ומסעדה וגם בית מדרש ויש נשימה מהוססת, אשמה, בין הלוויה למילואים ויש שגרת מלחמה הנוצרת מבין הרגעים, ושגרה תורה, ולימוד, ומחשבה ויצירה.
הגיליון אותו אתם אוחזים בידכם לא שלם. חשבנו הרבה על הגיליון הזה, שיוצא בעיצומה של מלחמה שלא רואים את סופה, והחלטנו שראוי לו להתפרסם. יחד עם זאת זהו לא גיליון מלחמה. אנחנו לא “מסכמים”, לא באנו לעכל ולהתבונן במה שעוד לא נחתם, מה שעוד לא עיכלנו אותו, לא התאבלנו עליו. זהו כמעט יומן, ההולך ונכתב בין תנועת מחוגי השעון, תצלומים ומחשבות של בין לבין שיום יבוא ועוד נעמוד על משמעותם. טעימות של פחד, רגעים של כאב, קריעות של אבל, זעקות זעם, לחישות תקווה ודמעות. הימים הטרופים שמשתקפים מבין הדפים. הניסיון להלך בין החוויות השונות שהביא התקופה אלינו, בין הרגשות הסוערים ורגעי השקט, מצוי בשער הקונספט, שזהו נושאו, אבל שרוי על הגיליון כולו, וגם על עינינו ועל מחשבותינו, כקוראים.
חלק קטן מן היצירות שבגיליון נאספו לפרויקט הרשת “מן הסערה” שערכנו ליצירה בימי המלחמה בשיתוף עם האחות שלנו – כתב העת “דברים בעלמא” ליצירה נשית. מוזמנים למצוא את הפרויקט המלא ברשתות החברתיות ובדף הייעודי באתר האינטרנט שלנו baryeshiva.com/min-haseara.
(מתוך דבר המערכת של הגיליון)
