אייל ונעמה התחתנו יומיים לפני יום הולדת 23 של ארז, וכשהחתן והכלה יצאו מחדר הייחוד ארז רקד כמו מטורף עם אייל, ואחרי שכולם הלכו אייל לחש לו באוזן: “מחר אצלך”. וארז חיבק שוב אותו וידע שכך הם הדברים, אין עוד למה להמתין, ככל בן אדם בין גיל 18 ל23 שמקבל לתיבת הדואר שלו הודעת “נמצא”, עם שם, תמונה ומספר, מחר בוודאות יגיע תורו. הוא הניח שיש סיבה טובה לכך שהוא יקבל אותו מאוחר יותר מרוב החברים שלו – הוא הרבה יותר בוגר משהיה כל אחד מהם בזמן חתונתו, וסביר להניח שהקשר שלו עם אשתו יהיה בוגר יותר.

הוא ישן בבית, וקם למחרת בהתרגשות רבה. כשיצא עם התפילין אמא שלו חיכתה לו במטבח, ונשקה לו בעיניים לחות. ארז אמר לה שאין מה לבכות, והסתיר בכוח את המאמץ לכבוש את הדמעות שלו-עצמו. אחרי התפילה הכי טובה שהיתה לו בשנים האחרונות, הוא בדק האם קיבל הודעה היכן הגיע המכתב שלו וכראה שלא קיבל הניח שהגיעה לתיבת הדואר שלהם.

אבל כשפתח את התיבה ארז התחלחל לגלות שהיא ריקה.

מבשרת יושבת ומביטה בעיניים עייפות ומזוגגות מבעד לחלון על רחוב הנביאים, מעכלת ביגיעה את ההשלכות של מה שקרה עכשיו. בסך הכול זה היה מאוד לגיטימי לא לצפות שככה יראה יום חמישי בבוקר. היא אמנם יודעת שחלק מובנה בכל העניין של נבואה הוא שהיא לא בוחרת מתי זה יקרה, והברק פשוט מבריק לה מעצמו. ובכל זאת, ככה אחרי שבוע עמוס ולפני סוף שבוע עמוס עוד יותר, זה לא בדיוק כפפה ליד כמו שאומרים. הערב יש בישולים לשבת ולחג להספיק, וגם ככה כשהילדים בחופש היא לא מגיעה לכלום חוץ מארוחות ערב, מקלחות ואוכל לשבת. גם חזי לא רלוונטי השבוע, הוא עובד עד מאוחר כי תמיד יש עומס לפני החג. מחר הוא לוקח את הגדולה והגדול לרכב קצת לכיוון עמק לבן לפני שהורסים שם, כי כבר מאז החופש הגדול הוא מבטיח ומבטיח ודוחה. בקיצור, את הבישולים היא צריכה להספיק עוד הערב, והנבואה עכשיו ממש לא היתה במקום.

היכל בית המדרש לא המה כך מאז שנוסדה הישיבה, אך זו הייתה המולה מאופקת ומתוחה. השמועה שהילכה מפה לאוזן רימזה כי ההודעה על זהותו של ראש הישיבה החדש תהיה דרמטית במיוחד, ואף עשויה לגבור בהוד דרמטיותה על ‘ההודעה בשידור חי’ על סילוקו של עמיחי בן-זיקרי מהישיבה לפני כמעט עשור. הסיבה למתח הרב נבעה מקְרב הירושה שהתחולל, כך לפי פרשני פינות הקפה והעישון למיניהן, בין הר”מ של שיעור ד’ לבין בנו של ראש הישיבה המנוח. השערות רבות ונבואות למחצה הופרחו מזה חודש לאוויר העולם, ועתה באה העת לחשוף את השוטים שלהם ניתנה הנבואה.

בתום המתנה רוויית דגדוגים ומירפוקי צלעות שנזרקו לצורך פריקת מתח, עלה אל הפודיום שלפני ארון הקודש הר”מ של שיעור ב’, שנבחר לשליח חסר המזל שימסור את הבשורה. הוא הסיר את משקפיו, מחט אותם, הרכיב אותם, הסירם שוב, בהה בהם עד להתמיה, ובטרם הניחם על עיניו נאנח עמוקות. הוא עמד לפתוח בדיבור, אבל אז פנה אל אנשי הסגל כזועק לעזרה, ומשהבין שאינה עתידה להגיע הרים את סנטרו אל הנברשת הגדולה שמעליו, ונצנוצי דמע נורו מלחייו אל עיניהם הצובאות של בחורי הישיבה, “אפתח, רבותי, בכמה מילות הספד לרבינו, הרינו כפרת משכבו.”

בקול חנוק אמר כתריסר משפטי הספד קלאסיים. כשסיים, לכד את עיניו בכפות הידיים והחל ממרר בבכי, מושך אחריו תקיעות של נהי ותרועות של אנחה מהצופים.

“רבותי, יתומים היינו ואין אב.” המשיך משהתאושש, “אולם ראש ישיבתנו זכר צדיק וקדוש לברכה… עיניו הזכות, הטהורות… צופות היו פני עתיד.” הר”מ שלף פתק מקומט מכיס חליפתו, הטה את משקפיו, אך בטרם החל להקריא עצר והתבונן בבחורים, “האזינו היטב, לבל ייפלו כאן ספקות. אנשי הסגל הסכימו שהפתק מקורי, והמעשים… ובכן… המעשים שכתובים בו אוּששו לפני זמן קצר. רבינו מילל באופן ברור, ואלה הם הדברים:

“בתום חודש ממותי, ימונה יציר כפי, איש החימר אשר בראתיו בערב שבת הגדול וטמנתיו במרתף חדרי, לראש הישיבה החדש. לימדתיו את כל מכמני התורה, מן הפשט, הרמז, הדרש והסוד, ועוד ידו נטויה על כל תחומי החיים. לבבו רחב כלבב העולם. כל בחור ימצא בו מרגוע למכאוביו, כל שואל ימצא תשובה בפיו, וכל דורש ימצא חכמה ודברי טעם. עוּרו ישנים משנתכם והקיצו מתרדמתכם! שכן ראש ישיבתכם הקרב ובא לא מן הנזקקים לשינה הוא, אף לא לתנומת שיתין נשמין. בכל עת ובכל שעה, תוכלו למצוא בו עצה ותושייה!” ועתה הִפליט הר”מ שיעול, ורבים מבחורי הישיבה העידו אחר מעשה שמלמל: “הצילו!”

“כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך לא יוכלו אויבי ליגע בי לרעה”, אני אומר שלוש פעמים ומתרומם על קצות האצבעות. רוקד. אולי צריך קצת יותר להשקיע בקטע הזה, אפילו שאם ככה האויבים שלי מנסים להגיע אלי, יהיו אשר יהיו, כנראה שהם לא ממש קרובים.

החזן מסיים בקול: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. למרות שכולם רעבים מישהו מתחיל לשיר “טובים מאורות” וכמה אנשים מצטרפים אליו. אני מתלבט לרגע ומצטרף לסיבוב אחד איטי, ובמהלכו חושב על כך שעכשיו בעצם מתחיל סוף החופש הגדול האחרון בחיי. בעוד שלושה שבועות אני מתחיל ללמוד בישיבה; שם אין חופש, יש רק ‘בין הזמנים’.