העולם הדתי כיום עסוק הרבה בשאלות של חינוך לדתיות. שאלות כאלה צפות לרוב על פני השטח בעקבות איזשהו ניכור שחווים דתיים רבים ביחס לדת, בעיקר צעירים. מדברים שוב ושוב על אחוזים גבוהים של עזיבת הדת, על ‘דתיות רצף’ שהופכת להיות פופולרית מאוד, על אופנים שונים של דתיות פחות מחויבת, אבל בעיקר על שאלות של ניכור בתוך החינוך הדתי. דיבורים על ניכור זה באים לידי ביטוי בשאלות שונות הנוגעות ללימוד תורה, לימוד גמרא, קשר למצוות, ופערים גדולים הנפערים בין החיים המודרניים, הליברליים, שאנשים חיים בהם, לבין החיים הדתיים של בית הכנסת ובית המדרש המצטיירים כעולמות רחוקים יותר, מנותקים באופיים, עולמות שאינם מתכתבים באופן ישיר עם החיים. ניכור כזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בתחושה של פער ערכי, מתחים הקשורים לאי הלימה שאנשים חווים בין ההכרעות הדתיות שלהם להכרעות המוסריות שלהם.

ישנן תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה בדרך כלל להתעלם מהן בחיי היומיום. דתל”שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, יש לומר שחינוכם של הבוגרים איננו עומד אך ורק על מה שקורה בהן, אלא גם על הבית והחברה הסובבת, כך שלא ניתן להטיל עליהן אחריות מלאה. אבל אין בכוונתי לדון בתופעות הללו כשלעצמן, אלא בהיותן סימפטום לשאלה פנים-ישיבתית במובהק: מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?

ניתן לתת לשאלה הזו תשובות שונות; אולם, מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.