שני דברים, האחוזים זה בזה, מנסה אקדמך לבנות. האחד הוא קריאה פשוטה, החלפת רשמים בין קוראים וכתבים חובבים, על עולם שנשכח בקרב רבים. החזרת הקריאה של ספרות עברית הנכתבת על ידי אנשים שעולמם הערכי קרוב דווקא לשוכני בית המדרש, כתביהם של חלקם אף נלמדים מלבד אלו הספרותיים, ומציאת היסודות הפואטיים והספרותיים בהם נעשה שימוש בכתבים בית מדרשיים שגרתיים, אלו המטרות הראשוניות של אקדמך. אכן, המשכו של מהלך ולא מהפיכה. דחיפה נוספת קדימה של היצירה היהודית המתחוללת מזה זמן רב, חשיפה של הכתיבה, אבל באופן הדדי – גם חשיפה למען הכותבים. מהפיכה אין כאן, אבל אמירה עקרונית יש. מה יותר טוב מאשר להזכיר כי היו מקרים, גם אם לפעמים בודדים או לא רציפים, שעולמות התורה והיצירה לא היו מנותקים אחד מן השני גם אם תכנם לא היה זהה. לחזור ולהעשיר את השיח הדתי על ידי זה הספרותי, ולהפך, דווקא על ידי אלו המנסים לאחוז בשניהם.
המהלך השני בו מתנסה “אקדמך”, גם אם באופן לא מהוקצע או חסר, תאורטי יותר באופיו אך בא בד בבד ובאופן מחייב עם השבת הקריאה של יצירות מן העבר. “אקדמך” לא מנסה להציג אילן יוחסין מומצא, אלא לבנות אותו, לא לחשוף מקורות כי אם ליצור מקורות.
אמת, ליצירה הדתית החדשה אין הורים דתיים, שנים רבות ועשרות אלפי שורות שיר כבר נכתבו מאז אבן גבירול או עמנואל הרומי. היא בתה של הספרות העברית החדשה כמעט או בכל מובן. היא אינה מובחנת, אין לה נוסח משלה.
זו הנקודה, באין לנו יוחסין נחפש אותם, ניצור אותם, נאמץ אותם לעצמנו. יהודים דתיים ושוכני בית המדרש כבר כתבו לפנינו. אם לא ניתן לדבר על ספרות יהודית דתית נבנה לנו אחת ממה ששיירו לנו אותן תקופות בהן היה ניתן לדבר עליה. מוזר יהיה לנסות לכתוב באופן דומה, אולי אפילו כושל, אבל אפשר לצייר בהשראת שיר בן חמש מאות שנה, לשים לב לזווית צילום מעניינת בזכות נקודת מבט של רב בן תקופת ההשכלה, לראות שעם הקונפליקטים שלך כבר התמודדו ולנסות ללמוד איך.
גם לספרות העברית לא היו הורים עבריים. שירת ספרד היא ערבית ושירת ההשכלה מרכז אירופית או איטלקית והשירה העברית החדשה רוסית בכלל ובכל זאת נוצר נוסח. בהחזרת הקריאה דווקא של טקסטים אלו דווקא ב”בר” אנו אומרים: אנחנו מקבלים עלינו את כל הנ”ל כהורים, אנו שואפים להצליח לירש אותם ולו במעט, הלוואי שנצליח.