פַּעַם בַּחֲלוֹם, רָאִיתִי אֶת הֶעָקוּד

(אַחַד הָעֲקוּדִים, מֵאַחַת הָעֲקֵדוֹת).

“וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם מְעִילִי?” שְׁאָלָנִי.

“גּוֹזֵר וְתוֹפֵר”, אָמַרְתִּי,

“גּוֹזֵר וְשׁוֹמֵר”.

“גְּזֹר”, אָמַר לִי, “גְּזֹר וּשְׁמֹר!”

“תְּפֹר”, אָמַר לִי, “תְּפֹר!”

אֶל נֶפֶשׁ אֲכוּלַת סְפֵקוֹת נִגַּשְׁתָּ, חַם, בּוֹטֵחַ,
נִחַמְתָּ בְּלָשׁוֹן רַכָּה, בְּמַבָּטְךָ הַטּוֹב.
וְהֵד קוֹלְךָ מִכָּל מָקוֹם שְׁבִיַּת נַפְשִׁי פּוֹדֶה, אַךְ
אֲנִי תּוֹהֶה – הָעוֹד יֶשְׁנָם יוֹדְעִים כְּמוֹתְךָ לִכְתֹּב?