פַּעַם בַּחֲלוֹם, רָאִיתִי אֶת הֶעָקוּד
(אַחַד הָעֲקוּדִים, מֵאַחַת הָעֲקֵדוֹת).
“וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם מְעִילִי?” שְׁאָלָנִי.
“גּוֹזֵר וְתוֹפֵר”, אָמַרְתִּי,
“גּוֹזֵר וְשׁוֹמֵר”.
“גְּזֹר”, אָמַר לִי, “גְּזֹר וּשְׁמֹר!”
“תְּפֹר”, אָמַר לִי, “תְּפֹר!”
בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעָיִן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:
נָא לְהִמָּנַע מִמַּגָּע
עם הָעֵינַיִם.
לְהִמָּנַע מִלְהִסְתַּמֵּא, שֶׁלֹא לְהִסְתַּמֵּר מִלְהִנָּגַע.
עֵינֵיכֶם דָּמִים מָלְאוּ,
בְּכֹבֶד עַפְעַפַּיִם בַּגָּדוֹת
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת,
רוֹחֲצוֹת בְּדַם הָאָדָם.
