הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים
לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ
יוֹסֵף הַצַּדִּיק
שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי
הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה
הַפְּנִימִית.

זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה
הֵאִירָה תִּקְוָה
שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ
שֶׁל אָדָם.
וְאָמַרְתִּי:
אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי
בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר
וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ
וְאָכַל עֲשָׂבִים.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.

בְּשִׁלְהֵי חַג הָאָסִיף,

כֶּרֶם יַיִן בַּצּוּר

וְאָדֹם, הַכֹּל אָדֹם.

הֵם הוֹלְכִים וְנוֹפְלִים,

שָׁרִים שִׁירֵי לֶכֶת

לְקֶצֶב יְרִיקַת הַטִּילִים.

אִמָּהוֹת בּוֹכוֹת

לְקוֹל שִׁירֵי עֲלִילָה.

יָרֹק נִמְחַק נִשְׂרַף, נִצְבַּע אָדֹם.