היכל בית המדרש לא המה כך מאז שנוסדה הישיבה, אך זו הייתה המולה מאופקת ומתוחה. השמועה שהילכה מפה לאוזן רימזה כי ההודעה על זהותו של ראש הישיבה החדש תהיה דרמטית במיוחד, ואף עשויה לגבור בהוד דרמטיותה על ‘ההודעה בשידור חי’ על סילוקו של עמיחי בן-זיקרי מהישיבה לפני כמעט עשור. הסיבה למתח הרב נבעה מקְרב הירושה שהתחולל, כך לפי פרשני פינות הקפה והעישון למיניהן, בין הר”מ של שיעור ד’ לבין בנו של ראש הישיבה המנוח. השערות רבות ונבואות למחצה הופרחו מזה חודש לאוויר העולם, ועתה באה העת לחשוף את השוטים שלהם ניתנה הנבואה.

בתום המתנה רוויית דגדוגים ומירפוקי צלעות שנזרקו לצורך פריקת מתח, עלה אל הפודיום שלפני ארון הקודש הר”מ של שיעור ב’, שנבחר לשליח חסר המזל שימסור את הבשורה. הוא הסיר את משקפיו, מחט אותם, הרכיב אותם, הסירם שוב, בהה בהם עד להתמיה, ובטרם הניחם על עיניו נאנח עמוקות. הוא עמד לפתוח בדיבור, אבל אז פנה אל אנשי הסגל כזועק לעזרה, ומשהבין שאינה עתידה להגיע הרים את סנטרו אל הנברשת הגדולה שמעליו, ונצנוצי דמע נורו מלחייו אל עיניהם הצובאות של בחורי הישיבה, “אפתח, רבותי, בכמה מילות הספד לרבינו, הרינו כפרת משכבו.”

בקול חנוק אמר כתריסר משפטי הספד קלאסיים. כשסיים, לכד את עיניו בכפות הידיים והחל ממרר בבכי, מושך אחריו תקיעות של נהי ותרועות של אנחה מהצופים.

“רבותי, יתומים היינו ואין אב.” המשיך משהתאושש, “אולם ראש ישיבתנו זכר צדיק וקדוש לברכה… עיניו הזכות, הטהורות… צופות היו פני עתיד.” הר”מ שלף פתק מקומט מכיס חליפתו, הטה את משקפיו, אך בטרם החל להקריא עצר והתבונן בבחורים, “האזינו היטב, לבל ייפלו כאן ספקות. אנשי הסגל הסכימו שהפתק מקורי, והמעשים… ובכן… המעשים שכתובים בו אוּששו לפני זמן קצר. רבינו מילל באופן ברור, ואלה הם הדברים:

“בתום חודש ממותי, ימונה יציר כפי, איש החימר אשר בראתיו בערב שבת הגדול וטמנתיו במרתף חדרי, לראש הישיבה החדש. לימדתיו את כל מכמני התורה, מן הפשט, הרמז, הדרש והסוד, ועוד ידו נטויה על כל תחומי החיים. לבבו רחב כלבב העולם. כל בחור ימצא בו מרגוע למכאוביו, כל שואל ימצא תשובה בפיו, וכל דורש ימצא חכמה ודברי טעם. עוּרו ישנים משנתכם והקיצו מתרדמתכם! שכן ראש ישיבתכם הקרב ובא לא מן הנזקקים לשינה הוא, אף לא לתנומת שיתין נשמין. בכל עת ובכל שעה, תוכלו למצוא בו עצה ותושייה!” ועתה הִפליט הר”מ שיעול, ורבים מבחורי הישיבה העידו אחר מעשה שמלמל: “הצילו!”

העולם הדתי כיום עסוק הרבה בשאלות של חינוך לדתיות. שאלות כאלה צפות לרוב על פני השטח בעקבות איזשהו ניכור שחווים דתיים רבים ביחס לדת, בעיקר צעירים. מדברים שוב ושוב על אחוזים גבוהים של עזיבת הדת, על ‘דתיות רצף’ שהופכת להיות פופולרית מאוד, על אופנים שונים של דתיות פחות מחויבת, אבל בעיקר על שאלות של ניכור בתוך החינוך הדתי. דיבורים על ניכור זה באים לידי ביטוי בשאלות שונות הנוגעות ללימוד תורה, לימוד גמרא, קשר למצוות, ופערים גדולים הנפערים בין החיים המודרניים, הליברליים, שאנשים חיים בהם, לבין החיים הדתיים של בית הכנסת ובית המדרש המצטיירים כעולמות רחוקים יותר, מנותקים באופיים, עולמות שאינם מתכתבים באופן ישיר עם החיים. ניכור כזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בתחושה של פער ערכי, מתחים הקשורים לאי הלימה שאנשים חווים בין ההכרעות הדתיות שלהם להכרעות המוסריות שלהם.