ישנן תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה בדרך כלל להתעלם מהן בחיי היומיום. דתל”שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, יש לומר שחינוכם של הבוגרים איננו עומד אך ורק על מה שקורה בהן, אלא גם על הבית והחברה הסובבת, כך שלא ניתן להטיל עליהן אחריות מלאה. אבל אין בכוונתי לדון בתופעות הללו כשלעצמן, אלא בהיותן סימפטום לשאלה פנים-ישיבתית במובהק: מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?

ניתן לתת לשאלה הזו תשובות שונות; אולם, מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.

מבשרת יושבת ומביטה בעיניים עייפות ומזוגגות מבעד לחלון על רחוב הנביאים, מעכלת ביגיעה את ההשלכות של מה שקרה עכשיו. בסך הכול זה היה מאוד לגיטימי לא לצפות שככה יראה יום חמישי בבוקר. היא אמנם יודעת שחלק מובנה בכל העניין של נבואה הוא שהיא לא בוחרת מתי זה יקרה, והברק פשוט מבריק לה מעצמו. ובכל זאת, ככה אחרי שבוע עמוס ולפני סוף שבוע עמוס עוד יותר, זה לא בדיוק כפפה ליד כמו שאומרים. הערב יש בישולים לשבת ולחג להספיק, וגם ככה כשהילדים בחופש היא לא מגיעה לכלום חוץ מארוחות ערב, מקלחות ואוכל לשבת. גם חזי לא רלוונטי השבוע, הוא עובד עד מאוחר כי תמיד יש עומס לפני החג. מחר הוא לוקח את הגדולה והגדול לרכב קצת לכיוון עמק לבן לפני שהורסים שם, כי כבר מאז החופש הגדול הוא מבטיח ומבטיח ודוחה. בקיצור, את הבישולים היא צריכה להספיק עוד הערב, והנבואה עכשיו ממש לא היתה במקום.