בָּשָׂר שֶׁנִּתְעַלֵּם מִן הָעָיִן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:
נָא לְהִמָּנַע מִמַּגָּע
עם הָעֵינַיִם.
לְהִמָּנַע מִלְהִסְתַּמֵּא, שֶׁלֹא לְהִסְתַּמֵּר מִלְהִנָּגַע.
עֵינֵיכֶם דָּמִים מָלְאוּ,
בְּכֹבֶד עַפְעַפַּיִם בַּגָּדוֹת
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת,
רוֹחֲצוֹת בְּדַם הָאָדָם.

ישנן תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה בדרך כלל להתעלם מהן בחיי היומיום. דתל”שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, יש לומר שחינוכם של הבוגרים איננו עומד אך ורק על מה שקורה בהן, אלא גם על הבית והחברה הסובבת, כך שלא ניתן להטיל עליהן אחריות מלאה. אבל אין בכוונתי לדון בתופעות הללו כשלעצמן, אלא בהיותן סימפטום לשאלה פנים-ישיבתית במובהק: מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?

ניתן לתת לשאלה הזו תשובות שונות; אולם, מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.