אייל ונעמה התחתנו יומיים לפני יום הולדת 23 של ארז, וכשהחתן והכלה יצאו מחדר הייחוד ארז רקד כמו מטורף עם אייל, ואחרי שכולם הלכו אייל לחש לו באוזן: “מחר אצלך”. וארז חיבק שוב אותו וידע שכך הם הדברים, אין עוד למה להמתין, ככל בן אדם בין גיל 18 ל23 שמקבל לתיבת הדואר שלו הודעת “נמצא”, עם שם, תמונה ומספר, מחר בוודאות יגיע תורו. הוא הניח שיש סיבה טובה לכך שהוא יקבל אותו מאוחר יותר מרוב החברים שלו – הוא הרבה יותר בוגר משהיה כל אחד מהם בזמן חתונתו, וסביר להניח שהקשר שלו עם אשתו יהיה בוגר יותר.

הוא ישן בבית, וקם למחרת בהתרגשות רבה. כשיצא עם התפילין אמא שלו חיכתה לו במטבח, ונשקה לו בעיניים לחות. ארז אמר לה שאין מה לבכות, והסתיר בכוח את המאמץ לכבוש את הדמעות שלו-עצמו. אחרי התפילה הכי טובה שהיתה לו בשנים האחרונות, הוא בדק האם קיבל הודעה היכן הגיע המכתב שלו וכראה שלא קיבל הניח שהגיעה לתיבת הדואר שלהם.

אבל כשפתח את התיבה ארז התחלחל לגלות שהיא ריקה.

א.
לֹא מִתְרַגְּלִים לְגַעֲגוּעַ;
מִתְרַגְּלִים שֶׁהוּא מְבַקֵּר בְּהַפְתָּעָה.

ב.
מִתְקַפֶּלֶת פְּנִימָה.
זֶה כּוֹאֵב כְּמוֹ תָּמִיד לְהַרְגִּישׁ
אוֹתְךָ יוֹתֵר כָּאן אִתִּי
כְּשֶׁאַתָּה אַיִן

ג.
בַּהַצָּגָה שֶׁלִּי
אַתְּ הַשּׁוּרָה הָרֵיקָה מִקָּדִימָה.
כָּל פַּעַם אוֹתָהּ הַצָּגָה: אֲנִי בּוֹכָה.