בַּשֶּׁקֶט הִתְגַּנַּבְתְּ לַנֶּפֶשׁ –
פְּצוּעָה מֻכְתֶּמֶת וּתְמִימָה,
עוֹד אַחַת בְּעוֹלַם הָעֲנָקִים
חֶסֶד נְעוּרַיִךְ נֶעְדָּר
וְחִיּוּכֵךְ עָגוּם כִּמְעַט, רַק
אוֹתָךְ נִשְׁאַר לָנוּ –
נִשְׁאַר מְעַט

העולם הדתי כיום עסוק הרבה בשאלות של חינוך לדתיות. שאלות כאלה צפות לרוב על פני השטח בעקבות איזשהו ניכור שחווים דתיים רבים ביחס לדת, בעיקר צעירים. מדברים שוב ושוב על אחוזים גבוהים של עזיבת הדת, על ‘דתיות רצף’ שהופכת להיות פופולרית מאוד, על אופנים שונים של דתיות פחות מחויבת, אבל בעיקר על שאלות של ניכור בתוך החינוך הדתי. דיבורים על ניכור זה באים לידי ביטוי בשאלות שונות הנוגעות ללימוד תורה, לימוד גמרא, קשר למצוות, ופערים גדולים הנפערים בין החיים המודרניים, הליברליים, שאנשים חיים בהם, לבין החיים הדתיים של בית הכנסת ובית המדרש המצטיירים כעולמות רחוקים יותר, מנותקים באופיים, עולמות שאינם מתכתבים באופן ישיר עם החיים. ניכור כזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בתחושה של פער ערכי, מתחים הקשורים לאי הלימה שאנשים חווים בין ההכרעות הדתיות שלהם להכרעות המוסריות שלהם.