א
העולם הדתי כיום עסוק הרבה בשאלות של חינוך לדתיות. שאלות כאלה צפות לרוב על פני השטח בעקבות איזשהו ניכור שחווים דתיים רבים ביחס לדת, בעיקר צעירים. מדברים שוב ושוב על אחוזים גבוהים של עזיבת הדת, על ‘דתיות רצף’ שהופכת להיות פופולרית מאוד, על אופנים שונים של דתיות פחות מחויבת, אבל בעיקר על שאלות של ניכור בתוך החינוך הדתי. דיבורים על ניכור זה באים לידי ביטוי בשאלות שונות הנוגעות ללימוד תורה, לימוד גמרא, קשר למצוות, ופערים גדולים הנפערים בין החיים המודרניים, הליברליים, שאנשים חיים בהם, לבין החיים הדתיים של בית הכנסת ובית המדרש המצטיירים כעולמות רחוקים יותר, מנותקים באופיים, עולמות שאינם מתכתבים באופן ישיר עם החיים. ניכור כזה בא לידי ביטוי פעמים רבות גם בתחושה של פער ערכי, מתחים הקשורים לאי הלימה שאנשים חווים בין ההכרעות הדתיות שלהם להכרעות המוסריות שלהם.
פתרונות רבים מוצעים לבעיות שניכור זה מעורר. מציעים תכניות חדשות, אופנים חדשים או צורות חדשות להתייחס אל הדת. מצד אחד, ישנה עלייה גדולה של תנועות נאו-חסידיות, המבקשות להעניק טעם רליגיוזי ולחלוחית של חוויה כמענה לדתיות שנחווית יותר ויותר כיבשה או מנוכרת, ומצד שני אנו שומעים על ניסיונות אחרים להצעת תיאולוגיות או מסגרות דתיות ‘רזות’ יותר. מצד אחד נוצרות מסגרות רבות הדנות על לימוד רלוונטי יותר, חווייתי יותר, קיומי יותר, של הגמרא או של ההגות היהודית, ומצד שני אנו שומעים דווקא על ניסיונות להגדיר טוב יותר את גבולותיה של הדת ואת סמכותה המקומית. בין כל הניסיונות הללו אנו שומעים גם הרבה על תנועות אידיאולוגיות חריפות המבקשות לעגן את הדת באיזושהי אידיאולוגיה נוקשה כזו או אחרת, אידיאולוגיות הכורכות את עצמן עם אופי מסוים של פעילות בתוך העולם הליברלי, תגובה לוחמנית כלפי אתגריו הבאה לידי ביטוי בניסוח של מניפסטים ותנועות טוטליות המבקשות לשרטט חיץ חד בין העולם של החוץ לעולם של הפנים. אידיאולוגיות כאלה מרבות לדבר נגד הרלטיביזם הפושה בעולם ‘פוסטמודרני’, על איבוד ערכי המשפחה וערכי יסוד מן הסוג הזה. בין כל הניסיונות הללו ניתן למצוא גם ניסיונות מסוג אחר, ניסיונות המבקשים לפנות אל הגות שמרנית המציעה דרך לבחון את הדת דרך הפרקטיקה המתונה, המורכבת והענווה בפני העבר, שהיא מציעה.
בשורות להלן לא אבקש להציע פתרון נוסף לבעיות הניכור הללו, כמו גם לא לנתח אותן ולעמוד על מאפיינים חדשים שלהן. עבודות כאלה נעשות בשפע ואין בכוונתי להוסיף לכך. מה שמעסיק אותי הוא אלמנט מסוים של החיים הדתיים, שלדעתי הוא אלמנט משמעותי ומכונן בחוויה הדתית, ושלפי הבנתי היעדרו היחסי מחלק מהעולם הדתי בימינו היא אולי אחת הסיבות המרכזיות ביותר לחוויות ניכור אלה. לאלמנט הזה אקרא ‘שייכות דתית’. בנוסף לכך אבקש לדבר גם על ‘אינסטינקטיביות דתית’. באמירה זו אינני מבקש על אינסטינקטיביות במובן הביולוגי, הפסיכולוגי, או החייתי של המושג, אלא על מובן קיומי מסוים של מונח זה.
ב
שיח דתי מסוים בימינו הרגיל את עצמו לעסוק תדיר בשאלות של תוכן בנוגע לדת. שאלות של תוכן הן שאלות כאלה הרגישות הרבה פחות לחומר הממשי של דברים בשל העובדה שהן מבקשות להמיר את החומר הזה לשאלת התוכן שלו. שאלת התוכן היא אפוא הדבר האוניברסלי, הניתן לתרגום, ‘הדבר כשלעצמו’ הניתק מן החומר הספציפי שבו הוא מופיע. אנסה להסביר זאת דרך שאלת התרגום, שאלה שנידונה הרבה בפילוסופיה של השפה במאה העשרים.
שאלת התרגום מציבה בעיה גדולה. האם טקסטים ניתנים לתרגום? שאלות אלה צפות ועולות בחומרה כשמדובר בתרגום של טקסטים כמו שירה או פרוזה. התרגום מתיימר לטעון שיש ‘תוכן’, דבר מה הנמצא מעבר למילים הספציפיות שבהן אנו משתמשים כדי לבטא את מה שברצוננו לבטא, שאותו ניתן להעביר משפה לשפה. אם אני אומר שבניו יורק יורד כעת גשם אני יכול לתרגם זאת בקלות. התוכן המקופל במילים אלה, הגשם היורד בניו יורק, הוא הדבר שעליו אני מבקש להצביע. המילים במובן הזה אינם אלא סימן לאותו תוכן. הן כלי שיכול להחזיק את אותו תוכן, כמו לבוש. מכיוון שמה שמעניין כאן הוא התוכן, אין כל בעיה להשיל את הלבוש מן התוכן ולהגיש את התוכן הזה בלבוש אחר. המילים כאן אינן משמעותיות.
עבודה זו הופכת להיות מסובכת ומורכבת כשמדובר בטקסטים של פרוזה ובוודאי בטקסטים של שירה. הבה ננסה לבדוק זאת דרך השורה הראשונה מתוך שירו המפורסם של נתן אלתרמן “פגישה לאין קץ”: “כי סָעַרְתְּ עליי, לָנֶצַח אַנַגְנֵךְ”. האם שורה זו ניתנת לתרגום? כמו כל טקסט, אפשר לנסות לתרגם את התוכן. אבל מהו התוכן כאן? האם ניתן לדבר על תוכן קונקרטי כמו כאשר דיברנו על הגשם בניו יורק? ניתן לבודד מילים: יש כאן סערה, יש כאן התייחסות אישית, יש כאן נצח, ויש כאן נגינה. הבה נחבר את המושגים וננסה לייצר משפט תוכן: כאשר האישה נסערה עליי, לנצח אנגן אותה. ראשית, מה הפירוש בהקשר זה סערה? סערה היא דבר-מה הקורה בעולם הפיזי, סערה היא טורנדו או הוריקן, אבל איך אישה סוערת? אנו מבינים שיש כאן דימוי. דימוי לעולם נפשי סוער.
אבל כאן יש לנו קושי נוסף: הסערה הזו היא על מישהו. האם סערה היא על מישהו? סערה היא דבר מה שקורה אבל לא דבר מה שקורה על מישהו. הדימוי כאן עובר שלב ומבקש לתאר קשר בין התנועה של הסערה לתנועה של מכוונות. הסערה מכוונת, אבל לא רק מכוונת אלא היא מכוונת פיזית, היא נסערת על מישהו. ולא סתם מישהו, עליי.
הבה נמשיך: “לנצח אנגנך”. יש כאן נצח. אנו יודעים מה זה נצח, מדובר בתמידיות, אינסופיות. ומהו “אנגנך”? מדובר כאן על נגינה. אנו יודעים שמנגנים בכלי נגינה או בפה, ומנגנים שיר. אבל כאן המשורר מבקש לנגן מישהי. מה הפירוש לנגן מישהי? הבה “נתרגם”: האישה המתוארת בשיר מוצגת כאן בדימוי של שיר, האישה כאן היא כמו שיר, וממילא זהו שיר שהמשורר מבקש לנגן. האישה היא אפוא כמו שיר שהמשורר מבקש לנגן. את השיר הזה הוא מבקש לנגן לָנֶצח. האם הוא אכן מתכוון לנגן זאת לָנצח, כפשוטו? לא. כמובן, גם כאן יש דימוי, דימוי שמבקש להעלות על הדעת פעולה אינסופיות, דבר מה שאין לו תכלה. כעת, התרגום זמין. הבה נתרגם: כאשר סערת הנפש של האישה נסערה כדי להגיע אליי, אנגן אותה, מכיוון שהיא מופיעה בפניי כמו שיר, עם תחושה של אינסופיות ונצחיות.
גם בשלב הזה עשינו עבודה קלה, שכן כדי לדלות מכאן את התוכן אנו צריכים לעשות עבודה נוספת. אנו צריכים לתהות על הקשר שבין שני חלקי המשפט; אנו צריכים להסביר את המעבר המוזר מן ההווה לעתיד; אנו צריכים להסביר את הקשר הלוגי או האמפירי בין סערת הנפש של אותה אישה לבין עולם הנגינה; ועוד ועוד. הבה נניח שעשינו הצרנה לוגית של המשפט והצלחנו להסביר כמו שצריך את המובן ואת התוכן שלו. האם משימת התרגום שלנו צלחה? לא ממש. עלינו להעביר את הרגשות ואת החוויות שהמשורר מבקש להעביר כאן. אבל, נניח שהצלחנו לערוך הצרנה לוגית גם לרגשות הללו. האם משימת התרגום הצליחה?
ברור לכל שלא. והסיבה היא פשוטה. כל המשמעות של השורה הפואטית הזו נעוצה במבנה הלשוני הספציפי שלה. בצורה המסוימת שבה היא מופיעה. ההמרה של הדברים ל’תוכן’ מאבדת את כל המשמעות של המשפט. זה הופך להיות משפט מסורבל המבקש להסביר מטאפורות, דימויים ואלגוריות, ולהתיכן לכדי נימוק המובן באופן לוגי. אולם, כל משמעותו של משפט זה הוא מה שהוא מצית בנפש בצורה המסוימת שבה הוא מופיע, ב’חומר’ שלו, דהיינו במבנה שלו כפי שהוא, על הפרדוכסים הלוגיים שבו, על המוזרויות האופפות אותו מבחינת ה’תוכן’. הצורה הזו היא אפוא ה’תוכן’ של השיר. כל משמעותו של השיר באה לידי ביטוי במה שלא ניתן לתרגום.
מהי אפוא מלאכת התרגום שעל מתרגם השיר לעשות? ברור שלא מדובר בהמרת השורה הזו ל’תוכן’ העומד מאחוריה, אלא ניסיון ללכוד את המילים כמות שהן יחד עם הסיטואציה ועם התחושה הספציפית שמילים אלה באות לעורר. מלאכת תרגום שכזו הופכת להיות הרבה יותר מסורבלת, וספק אם היא אפשרית כפשוטה. כל תרגום יעבור אפוא מנפש לנפש, וספק אם מדובר בתרגום או ביצירה חדשה מן הבחינה הזאת. מה שברור הוא כי לא מדובר בעולם שניתן להמיר אותו למבנה לוגי או אמפירי מסוים.
נשוב אפוא לדת ולשאלת התוכן. טענתי כי בעולם שלנו מדברים יותר מידיי על תוכן בהקשר לשאלות דתיות. תוכן זה בא לידי ביטוי בשיח שמדברים על הדת. שואלים “מה משמעותה של הדת?”, “מה המסר שלה”, “מה האידיאולוגיה שלה?”, “במה היא מאמינה?”, “במה היא נלחמת?”, ועל כל השאלות הללו מבקשים להשיב באמצעות תשובות תוכן כלשהן. “הדת באה לשמור על ערכי המשפחה”, “הדת באה לחבר אותנו לרוחניות”, “התורה עוזרת לנו להיות מוסריים”, “התורה היא החוק שהאל ציווה”, וכו’. בלי להיכנס לשאלה אם תשובות אלה הן תשובות טובות או לא לשאלות התוכן, מה שחשוב כאן הוא כי כל השיח הזה הוא שיח שמתעניין רק בתוכן, דהיינו באותו אלמנט שניתן לתרגום, אותו אלמנט כללי, טכני, שהמילים ביחס אליו אינן אלא כלי שמחזיק את מה שבתוכו.
תרגום מניח שאנו מדברים על מושג מופשט, מושג הדומה לאידיאה האפלטונית. טענתו של אפלטון היא שהמושג ה’אמיתי’ שעליו אנו מדברים הוא תמיד אותו מושג מופשט שלא בא לידי ביטוי בחפץ הקונקרטי שלפנינו. השולחן ‘האמיתי’ הוא אף פעם לא השולחן המופיע בפניי, במשרדי. השולחן הקונקרטי הזה מורכב מאלמנטים חומריים לא הכרחיים (קונטינגנטיים), הוא צבוע בצבע חום, יש לו ארבע רגליים, הוא מלבני וכו’, אבל אפשר לדבר גם על שולחן עגול בצבע אדום בעל שלוש רגליים, וגם הוא יהיה שולחן בדיוק באותה מידה. מהו אפוא השולחן? השולחן שהוא התוכן של השולחן ולא דבר מה המתקפל להופעה ספציפית מידיי של שולחן? התשובה היא שאין שולחן כזה במציאות. שולחן כזה הוא רק אידיאה, אידיאה של שולחן, אולם כל שולחן חומרי תמיד יתכווץ לממדים חומריים מקומיים שיעיבו על ההגדרה ה’טהורה’ של השולחן.
בלי להיכנס לשאלה מה ‘אמיתי’ ומה ‘נכון’ יותר, האם השולחן האידיאי של אפלטון או השולחן האמפירי העומד לפניי בשל ממשותו החומרית, עלינו להבחין בהבחנה העקרונית. שאלת ה’תוכן’, וכמוה שאלת התרגום, מניחה במוקד מחשבתה איזשהו מובן אפלטוני של הדבר עליו אנו מדברים, מובן מופשט ואידיאי של מה שמופיע בפנינו. אולם המובן האפלטוני מתכחש להיבט החומרי, ואם כן החי, הסיטואציוני, האירועִי, של הדבר המופיע בפניי.
ואם כן, כאשר אנו מדברים על הדת דרך שאלת התוכן אנו מדברים עליה כעל מושג אפלטוני, מופשט, אידיאי, כעל דבר מה המתכנס ל’תוכן’ קונקרטי וממוקד שניתן לקפל אותו באמצעות הסבר לוגי ועקרוני.
אולם האם נכון להתייחס כך לדת? טענתי היא שלא. החיים הדתיים הם דבר מה המסרב להתקפל בפני שאלת התוכן הטכנית מכיוון שהדת באופייה דומה הרבה יותר לשירה מאשר לתוכן מדעי. מה שהיא מביעה דומה לשורה בשיר ולא לאמת מתמטית כלשהי. בדיוק כפי שהמרה של שיר לשאלת התוכן שלו היא המרה בלתי אפשרית, מכיוון שהתוכן מקופל בחומר של השיר, באותיות הקונקרטיות ובמקצבים הפנימיים שלו, בכל אותם אלמנטים שלא ניתנים להמרה, כך גם הדת. התוכן שהדת מעבירה הוא תוכן הבא לידי ביטוי בהיבט האירועִי שלה ולא רק בתוכן המתגלה מתוכה ומבעדה.
ג
המרת הדת לשאלת התוכן באה לידי ביטוי במה שאכנה כאן ‘אידיאולוגיה’. אידיאולוגיה היא ניסיון למרכֵּז את משמעותה של הדת אל ההיבט הטכני, הקונקרטי, שהדת מביאה עמה, וניסיון לקבוע את ההיבט הזה כאמת מידה וכאמת בוחן לדתיות. המרת הדת לאידיאולוגיה היא השלת הדת ממלבושה הפואטי, האירועִי, הנפשי, והפיכתה לדבר מה המתפקד כמו משפט מתמטי או כמו הוראות הפעלה של מכשיר חשמלי.
‘אידיאולוגיה’ זו באה לידי ביטוי בתוכן קונקרטי ממוקד שאותו אנו מוצאים כתוכן הספציפי של הדת, התוכן שהדת באה לקדם או התוכן שהדת מייצגת. אידיאולוגים מסוימים יטענו כי הדת היא תנועה המבקשת הומניזם וזכויות אדם; אידיאולוגים אחרים יראו בה תנועה המבקשת לרפא באמצעות טקסים רוחניים; אחרים יראו בה הגשמה של אומה, עם ישראל בארץ ישראל; אחרים יראו בה מלחמה בעבודה זרה; אחרים יראו בה אידיאולוגיה השומרת על מוסדות מסורתיים כמו ערכי המשפחה והפטריארכיה; אחרים יראו בה ‘הלכה’, דהיינו מנגנון של חוק מחייב; וכן הלאה. כל הניסיונות הללו הן ניסיונות המבקשות להתיך את המומנט האירועי של הדת לשאלה הטכנית הקשורה ל’אמירה’ של הדת.
אידיאולוגיה כדרכה מבקשת לשעבד את כל האלמנטים המופיעים בדת לאותה נקודה אידיאולוגית. אלה שיסבירו את הדת כמוסר יבקשו להראות עד כמה כל הטקסטים וכל המצוות מכוונים למטרה הזו, ואלה שיבקשו לראות בדת מנגנון הגנה על ערכי תרבות מסורתיים ופטריארכליים יבקשו להראות עד כמה כל המצוות והתכנים המופיעים בעולם הדתי חותרים לשם ‘כמין חומר’.
אלא שאידיאולוגיה, בטיבה, היא ממיתה. היא ממיתה בדיוק בגלל שאלת ה’תוכן’. יכולים להיות לדת תכנים רבים, אולם הניסיון לעשות רדוקציה של הדת לשאלת התוכן מחמיץ את כל המשמעות האירועית והסיטואציונית של הדת. הדת כדבר מה שמתרחש, שמדבר, שמרגיש, שחווה, שיש לו עמדה באופן קיומי מסוים בעולם, שיש לו צורה שבה הוא חווה את העולם, ממשש, חש וטועם אותו.
הבחנה זו חשובה גם לדיון הפופולרי על ‘רוח ההלכה’. מפאולוס ועד אחד העם הואשמה ההלכה הרבנית בהיותה ‘אות מתה’. בשמם של הנביאים שדיברו על ‘מצות אנשים מלומדה’ ביקשו אותם הוגים לדבר על ‘רוח ההלכה’, על העדפת הרוח על פני החומר, האות, או ההלכה הטכנית והפורמאלית. שוכחים את הרוח כאשר דנים על פרטי הלכה. טענה זו ישנה מאוד ויש בה ממד צודק מאוד. במובן מסוים, כל התנועות שהיוו ריאקציה או רפורמה בתוך הקיום היהודי ‘הרגיל’ צמחו מביקורת מהסוג הזה, כולל תנועות חדשות בתוככי העולם הדתי, כמו תנועת החסידות או תנועת המוסר.
אולם ביקורת זו מחמיצה תמיד לדעתי בדיוק את אותו המקום שעליו היא מצביעה. פאולוס המדבר על ה’אות המתה’ בשם הרוח, מחמיץ את העובדה שדווקא האות מאפשרת את חיי הדת, ואילו בידודה של ‘הרוח’ וניתוקה מן העולם החי של הפרקטיקה הדתית היא זו שגורמת לרוח להפוך לדבר מה מת, סטטי ומאובן. לא מפתיע כי הנצרות, מהר מאוד אחרי פאולוס, החלה להתעקש על הדוֹגמה או הקרֵדוֹ כמאפיין האמונה שלה. הדוגמה היא הניסיון לקבוע את האמונה לכדי הצהרה, ‘אמירה’, ‘אידיאולוגיה’ – דהיינו קיבועה או המתתה של הרוח. בניגוד לכך, דווקא הותרת הרוח בתנועתה של ‘האות’, דהיינו בתוך המסגרת של הפעילות הדתית המרוכזת סביב תורה ומצוות קונקרטיים, ממשיים ו’חומריים’, היא זו שמאפשרת תזזיתיות של הרוח, תנועה ערה שלה, מכיוון שמדובר בתנועה ולא בדבר מה מקובע ב’אמירה’ כלשהי.
קל לשים לב כי אידיאולוגיזציה של הדת נעשית תמיד בשם ‘פיכחון’ מסוים – בשם הפעולה המחשבתית, מתוך ניסיון לחשוב את הדת ולעשות לה רציונליזציה. אולם, אליה וקוץ בה: הניסיון לחשוב על המומנט הדתי דרך הרדוקציה לשאלת התוכן הוא תמיד החמצה של האירוע הדתי, הקיום הפואטי שלו. הרציונליזציה מבקשת ללכוד את ה’תוכן’ המובלע בדת, ודווקא בשם ניסיון זה היא מאבדת אותו.
עליי להדגיש. אינני אומר שלא ניתן לדבר על התוכן של הדת ושלא חשוב לעשות זאת. להיפך, דת שנותרת ללא שאלת תוכן הופכת להיות מנוונת וחסרת תכלית. הדבר ברור. הבעיה כאן איננה אלא בניסיון לעשות רדוקציה של כל המומנט הדתי לשאלת התוכן בלבד. כאילו הדת הייתה רק עמדה מסוימת, השקפת עולם, אידיאולוגיה, ותו לא. בדיוק כמו אדם שיבקש לעשות רדוקציה של חיי אהבה סוערים בין בני זוג לתיאור הפורמאלי והטכני שיבקש לתאר ‘מה הם עושים’.
כמו כל אידיאולוגיה, צורת ההופעה שלה בעולם היא בסופו של דבר צורה דוגמטית. בשל הנטייה שלה להיות קולעת וחד ממדית, דוחה האידיאולוגיה מורכבות של סיטואציות, דורסת כל הבחנה שיש בה ניואנסים ובכך בעצם מכבה כל פעולה של מחשבה. באידיאולוגיה יש דבר מה מטעה: היא נובעת מפעולה מחשבתית ברגע הראשון, פעולה שמבקשת להגדיר את הכיוון שלה, אבל רגע לאחר מכן היא הופכת להיות דוגמטית, סגורה בתוך התנועה העצמית שלה. היא אכן מנוסחת, ומנוסחת היטב, וזו דווקא הבעיה שלה. הניסוח החד-משמעי שלה הופך אותה לדבר מה הדוחה כל אפשרות לחשוב על מורכבותן של סיטואציות, ובכך היא מידרדרת מהר מאוד לתופעות הקשורות בפופוליזם. בניגוד לכך, עמידה קיומית המתרחשת בתוך הסיטואציה, לא מתוך ניסיון ללכוד את מה שקורה דרך המבט הטוטלי והמחניק של האידיאולוגיה, אלא דרך המורכבות של הסיטואציה, היא זו שגם מאפשרת מחשבה של ממש, פעולה אינטליגנטית של ממש, בזירה שבה אנו עוסקים.
ד
בין השיטין, חשוב להבהיר. אין כאן דחייה של שאלת התוכן. הטענה איננה ששאלת התוכן לא רלוונטית ושהיא לא המשמעות הקשיחה של העשייה. יתירה מזו, אין כאן אמירה נגד התוכן ובעד הצורה. הטענה היא אחרת: בניגוד לתכנים מדעיים המוּקְנים בתנאי מעבדה ובאנליזה מחקרית, תכנים מסוג אחר נקנים (גם) באופנים אחרים. תכנים של אהבה לא יכולים להיקנות במעבדה, אלא בהתנסות באהבה; חוש מוזיקלי נקנה מתוך חידודו – חידוד השמיעה, חידוד ההרגשה וההבנה הפנימית, אימון בנגינה וכו’. הטענה כאן איננה ששאלת התוכן דוחקת את שאלת הצורה אלא שתכניה של הדת לא עוברים כמו מדעים מדויקים, דרך שאלת האמיתות הנקנות במעבדה ובמשרד. בדומה למוזיקה התוכן של הדת נקנה באימון, בפעילות, בהתנסות וברגישות, כפי שאריסטו אומר על אתיקה.
ישנן שתי שאלות ‘תוכן’ אפשריות. בדרך כלל כשמדברים על תוכן מדברים על משמעות או על התוכן הפנימי של דבר מה. ברור שלא ל’תוכן’ כזה אני מכוון כאן. תוכן זה הוא הלוז של הקיום הדתי. אין קיום ללא תוכן וללא משמעות. הגישה שאני מציג כאן לא מבקשת קיום תורה ומצוות כקיום חסר עוגן, חסר יחס לשאלת המשמעות, דבר-מה תלוש המתפקד באופן אוטומטי בהצדקת עצמו, פרקטיקה מנותקת. העיסוק שלי ב’תוכן’ כאן הוא באותו מובן שדיברתי עליו ביחס לפואטיקה. הכוונה היא שהתוכן לא יכול להיות מועבר רק דרך הסברתו, אלא הוא עובר דרך הפרקטיקה ואף הפרקטיקה החומרית שלו. המרת פואמה, קטע מוזיקלי או רגש אהבה לממד ההסברי מאבדת את תוכנם. תוכן זה לא בא לידי ביטוי דרך ההסבר (לפחות לא רק), אלא בעיקר דרך כניסה מסוג אחר לעולמות הללו, כניסה בעלת רגישויות נפשיות מסוימות.
הבחנה זו חשובה כדי להבדיל את הדברים מהבנה מוטעית שתזהה אותם עם מה שמכונה באופן פופולרי ולא ברור תחת השם ‘פוסטמודרניזם’. מונח זה, שנותק ממקורותיו ומן המורכבות המאפיינת אותו, הותק להשקפה רלטיביסטית שמבחינתה “אין אמת”. לאחרונה, בעקבות השיח הזה נוצר שיח דומה במחוזות דתיים שונים. יש מי שמבקשים לוותר על שאלת ה’אמת’ ועל שאלת ה’תוכן’, מעדיפים לדבר על יחסיותם של מושגים אלו, ומן הבחינה הזו מבקשים לעסוק בדת באמצעות המאפיינים הצורניים, המסורתיים, וה’ביתיים’ שלה. משמעותה של היהדות והחינוך הדתי אינה אפוא ביחס מסוים לשאלת האמת אלא בסגנון ואורח חיים המשרה ‘אווירה טובה’, ‘חום’, סולידריות ותחושה ביתית חמימה.
מובן מאליו ש’ביתיות’ זו מגויסת דווקא אל תחושת ה’עיטוף’ החמימה שהבית מקנה, ואין בה ממד של קרע או של מאמץ. היא לא מתעקשת על דבר מכיוון ששאלת האמת אינה רלוונטית מבחינתה. הדת ממילא נחווית כדבר מה שמעניק תחושת ביתיות או קהילתיות ולכן כסוג של מעטפת ולא כאופן מסוים של אמירה.
במובן מסוים, הדברים שהצגתי כאן הם הפוכים לרעיונות אלה של ‘ביתיות’. השייכות היא שייכות של עומק, במובן הזה שהיא אוחזת ומחזיקה בשאלת האמת ובשאלת התוכן. שאלת התוכן מוגשמת אפוא באמצעות האִימון, ההתנסות, השייכות והדבקות. לא מדובר ב’הצעה’ לדבקות המציעה אופן חיים שלא מתיימר לטעון דבר. הטענה היא שהגשמתו של תוכן נתון, כמו במוזיקה, מתבצעת דרך הקשר וההתנסות.
במובן הזה ברור מאוד גם שלא יכולה להיות אדישות לשאלת התוכן. התרכזות בפרקטיקה ‘ביתית’ שאינה מתיימרת לדון בשאלת מהות התוכן וטיבו בשל היעדרו או בשל אי-רלוונטיות של שאלת האמת עלולה מהר מאוד להפוך לקיום ‘הטרוטופי’ חסר כל עוגן – קיום דתי המתקיים בבועה מנותקת, שאינו מוסר דין וחשבון על פעילויותיו, תכניו ומטרותיו אלא מסתגר בתוך עולמו הפנימי שמתפקד בינו לבין עצמו בזכות המטרות שהוא הגדיר מעצמו לעצמו. קיום “הטרוטופי” בועתי כזה הוא קיום מסוכן לא פחות. בעצם העובדה שאני פונה אל שאלת השייכות אין כל ניסיון לייצר קיום בועתי של הדת במנותק משאלת התוכן, אלא להיפך – קיום דתי הקשוב לתוכן, שדווקא קשב זה מוביל אותו להבנה שהוא תלוי ברגישות חושית מסוימת. רעיונות, אידיאלים או ציוויים שהוא מגדיר לעצמו כהוראות הפעלה אינם תופסות את הנקודה הפנימית של הנושא.
ה
ציינתי את ההערות האלה כדי להגיע אל השלב הבא: האינסטינקטיביות הדתית. אספר סיפור מזווית אישית: לפני כמה שנים, כאשר בני היה כמעט בן שנתיים, הובלתי אותו בזרועותיי למיטתו לשנת הלילה. נכנסתי עמו לחדר, אבל הוא עצר אותי כי מבחינתו פרוצדורה טקסית מסוימת נעדרה. היה זה השלב של נשיקת המזוזה. בני היה רגיל שבכל פעם שמכניסים אותו לחדר כדי ללכת לישון הוא קודם כל מנשק את המזוזה. באותו יום שכחתי מזה והוא העיר לי על כך וביקש לשוב ולנשק את המזוזה. דרישה זו הפתיעה אותי וריגשה אותי מאוד. היא הפתיעה אותי כי היא הראתה עד כמה הטקס הזה היה טקס חשוב בעיניו, ומבחינתי, כמי שקשוב ל’תוכן’, ‘ידעתי’ כי לפעולה הזו אין משמעות של ממש. אין לה משמעות הלכתית, היא לא נדרשת והיא לא מצוה, ובעיקר, זאת פעולה חסרת מודעות. לתינוק הזה אין מושג מה הוא עשה, מה משמעות מעשיו, מה מסמלת המזוזה, מה יש בה ומה טעם המצווה. מבחינתו אין כאן אלא אינסטינקט טקסי. יהיו כאלה שיבחנו זאת בעיניים ביקורתיות דווקא: חוסר המודעות שמלווה מעשה כזה, העובדה שמדובר במעשה חסר משמעות וחסר תוכן שנעשה בלי קשר לשאלת הטוב והרע, מעוררת דווקא דחייה, או לפחות היא לא יותר מכל פעולה ילדותית אחרת. אם הילד היה מתרגל לנשק צלב או אפילו איזו חיה במשחק פליימוביל, הוא היה עושה זאת באותה המידה ומתעקש על כך באותה המידה. אנשים ביקורתיים עוד יותר עשויים אפילו לנאום בהקשר כזה על ‘אלילות’ או ‘עבודה זרה’ ולבקר ייחוס משמעות לחפצים, בעיקר כאשר זה נעשה מחוסר מודעות.
בתלמוד הירושלמי (יבמות א, ו) מסופר על ר’ דוסא בן הרכינס שהתפעל מרבי יהושע בן חנניה ומחכמתו התורנית הרבה: “ראה את רבי יהושע וקרא עליו [ישעיה כח ט] ‘את מי יורה דעה’. זכור אני שהייתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה”. אמו של רבי יהושע הייתה מביאה את עריסתו לבית המדרש בהיותו תינוק כדי שישמע דברי תורה. גם כאן, אין מודעות, אין משמעות, שאלת ה”תוכן” נעדרת, יש כאן פעולה שהיא לכאורה חסרת משמעות. יהיו שיראו בה פעולה “סגולית”, ויהיו שיבקשו לפרש אותה בדרכים עקיפות שונות (זה מעיד על החינוך מבית ועל אהבת התורה של אמו, זאת התפעלות סמלית גרידא וכיו”ב).
לפי הבנתי, סיפור זה, שהוא אחד מני רבים בסגנון זה, מבקש לשקף את מה שאני מכנה כאן ‘אינסטינקטיביות דתית’. ר’ דוסא בן הרכינס דייק בדבריו בדברו על ‘דבקות’ ולא על ‘שמיעה’. התינוק לא שמע דברי תורה, אלא אוזניו ‘נדבקו’ בדברי תורה. דבר-מה באופן החומרי של דברי התורה, בעצם ההופעה שלהם כאירוע שמתרחש, בלי כל קשר לשאלת התוכן, גורם לילד להידבק בצלילים הללו, בתנועות, במימיקות, במנגינות, בחיתוכי הדיבור ובאווירה.
ההבנה המודרנית שלנו דווקא מאפשרת להבין את ההשפעה המשמעותית שיש לאפקטים חסרי ‘תוכן’ גלוי. בראש ובראשונה אפקטים של תת מודע שפותחו בפסיכואנליזה, אפקטים שנטמעים בתינוק דרך שדרים שהוא מקבל בגילאים קטנים, בשלבי ינקות ובשלבי גמילה, כמו גם אפקטים שיכולים לעבור דרך חלב האם. מדברים על אפקטים פיזיים במובן הזה, על נטיות ועל רגישויות ראשוניות, ואף במונחים ביולוגיים הקשורים לשאלות של גנטיקה אנו יכולים למצוא כר פורה להבנות אלה.
כך או כך, האינסטינקטים אינם חסרי תוכן, למרות שהם חסרי מכוונות, חסרי מכוונות לתוכן. יש משמעות לאפקטים החומריים כשלעצמם, לעובדתיות שלהם. אפקטים אלה ממקמים את התינוק, את הילד או את הנער בסביבה מסוימת, באטמוספירה מסוימת, והאטמוספירה, על סגנונה ועל הבעותיה, הופכת להיות מוחשית, ממשית וחיונית בנפש האדם, הרבה יותר משאלות תוכן כאלה ואחרות.
הרדוקציה אל התוכן ה’מדעי’ מאבדת בהכרח את האטמוספרה – את הרגישות לחומר, לתנועות, לזוויות החיתוך וההבעה, וממילא לנפש. שאלות של תוכן מומרות תמיד לאובייקט אידאי, אולם אובייקטים אידאיים הם לא המקום העיקרי שבו מתרחשים דברים בעלי אפקט ממשי ומשפיע על הנפש. אשוב אל סיפור המזוזה שסיפרתי: סיפור זה, נעדר תוכן, נעדר משמעות, אוצר בתוכו משמעות דווקא בשל העובדה שיש בו אפקטים של דבקות, אפקטים שממקמים את התינוק בסצנה מסוימת, סצנה שרושמת את עצמה על לוח ליבו של הילד ושאותה הוא יישא בהמשך חייו.
ו
אין אנו חייבים להגיע לקצה הזה כדי לדבר על הנושא שאותו רציתי להציג. אנו יכולים להיות צנועים יותר בלי להתיימר להעניק משמעות למעשים חסרי-מודעות. אולם מה שרציתי להשיג בעיקר הוא את ה’עודפות’ שיש במעשה – בחומריות של המעשה, באווירה, בהצגת הדברים, בתנועות, במשפט המנוסח בצורתו המסוימת, בפואטיקה של הדברים – על פני שאלת ה’תוכן’. דבר מה תמיד עודף על התוכן. ברצוני לטעון אף יותר מכך: העודפות הזאת לא רק עודפת על התוכן, אלא היא אף זו שמעניקה לו את נשימות החמצן שלו.
החינוך הדתי אינו רק חינוך לתוכן אלא הוא בראש ובראשונה חינוך לחיים. חיים במובן הרחב שלהם, במובן המטריאלי, הנפשי, החומרי, הפיזי, ובמובנים השונים המייצרים עולם שלם. עולם של חפצים, של מקצבים, של פעילויות, התרחשויות. המשמעות של העולם הדתי באה לידי ביטוי במושגים השגורים על הלשון ובתמונות העולות על הדעת. כשחפצי מצוה מעטרים את סביבתו החומרית של אדם, תפילין, ציצית, מזוזה ועוד, המושגים שלו הם מושגים תורניים. כאשר ההקשרים שמתוכם הוא חושב הם הקשרים הנוגעים לחיי היומיום, אפילו מבחינת האלמנטים השוליים כמו ספל לנטילת ידיים או ספרים, זה מייצר עושר של החיים הדתיים, אותו עושר שגורם לעודף הדתי להופיע, העודף שמאפשר לתוכן להתרחש באמת.
ז
ומכאן למה שכיוונתי אליו מתחילה: השייכות הדתית. חלק גדול מן הסיפור הדתי הוא החלק של השייכות. שייכות איננה רק שאלה של תוכן או של אידיאולוגיה אלא שאלה של קשר. שאלות של תוכן או אידיאולוגיה דורשות הסכמה, הבנה או הזדהות. שאלות של קשר ושייכות לעומת זאת דורשות יחס נפשי אל עולם – לא אל רעיונות, אידיאלים, אמונות, פעולות להגשמה וכיו”ב, אלא עולם. עולם שיש בו קשרים כמו קשרים משפחתיים, קשרים של יחס לאב ואם.
ההתמודדות של הציבור הדתי עם משברים הכרוכים בניכור או בשאלות וספקות נובע הרבה מאוד מקשר שלא עשוי טוב. פעמים רבות הולכים סחור סחור ומעדיפים להצביע על הסימפטום במקום להצביע על המחלה. מבקשים להציג תוכן אחר, להשיב תשובות כאלה ואחרות לספקות, חוויה טוטלית יותר או חינוך מסוג חדש. אולם ספקות העולים בנפש רוויה בקשר לא מערערים במהירות על הדתיות של אותו אדם. כדי להקהות קשר צריך הרבה יותר מאשר סתם אידיאולוגיות מנוגדות, דוגמות אחרות או ספקנות.
הקשר והשייכות הם לפי דעתי הבסיס הגדול ביותר של חינוך דתי. חינוך דתי, במיוחד בגילאי הילדות, לא אמור להתמקד בשאלות של תוכן ואידיאולוגיות, עמדות או אימוץ דוגמות שונות, אלא הוא אמור להיות דבר מה נפשי הבא לידי ביטוי בחוויה חזקה ועמוקה של שייכות ושל קשר. הדימוי הראוי לקשר כזה הוא הקשר שיש בין ילד להוריו. לילד יש קשר עם אביו למרות שהוא לא יודע עליו הרבה דברים, למרות שהוא לא בהכרח מעורה בעולמו המקצועי, למרות שהוא לא בהכרח יודע מבחינה טכנית מה גרם לקשר הזה להיות או להסביר זאת מבחינה ביולוגית. מה שהוא יודע זה את הקשר עצמו.
מבחינה פנומנולוגית, הקשר עם האם הוא אף משמעותי יותר, מכיוון שיש לו ממד אינסטינקטיבי. תינוק לא יודע להסביר את טיב הקשר עם אמו אבל גם לא יודע להסביר לעצמו מהי בדיוק אמו, מה פשר העובדה שהיא אמו, הוא כלל לא יודע שהוא נולד מתוכה, שהוא גדל בבטנה, שהיא מגדלת אותו, הוא רק חש את הקשר ואת השייכות, והקשר הזה מוביל אותו אליה. כאשר הוא יגדל הוא גם ילמד על האלמנטים של ה’תוכן’, האלמנטים העובדתיים יותר, הוא יידע קצת יותר על הסיפור שמאחורי הקשר הזה, אבל כל זה ייעשה מנקודת המוצא של הקשר הזה.
חידוד הקשרים הללו יאפשר עמידה דתית הרבה יותר יציבה. מכיוון שהיא לא מצומצמת ל’אמירה’, ‘אידיאולוגיה’, או ‘תפיסה’, אלא היא נקודת זינוק, דבר מה המלווה את החיים ולא דבר מה הכובל אותם במושגה, הרי שגם היתקלות עם ספקות, מורכבויות, שאלות, תנועות ותנודות, עליות ומורדות, נעשית באופן הרבה יותר יציב ומבוקר, ובעיקר בצורה הרבה יותר עמוקה ואינטליגנטית, ללא אפולוגטיקה וללא צורך באפולוגטיקה. האדם מוכן להתמודד עם מה שמופיע בפניו כי יש לו עוגן יציב ביחס לשאלת האמת. הוא לא רק נושא איזו אמת מדעית ולקונית שעליה ניתן לערער בהצבת ‘אמת’ גדולה יותר ש’הוכיחו’ אותה טוב יותר, אלא הוא נפגש בסיטואציות המחשבתיות ובסיטואציות של החיים שלו מתוך שייכות דתית הנובעת מאמת אירועית, אמת אותנטית. זהות זו הרבה יותר עמוקה מ’אמירה’ או ‘תוכן’ של אמונה.
ח
עליי להבחין בין ‘שייכות’ ל’זהות’. נהוג היום לדבר על שאלות של זהות, להמיר שאלות של אמת בשאלות של זהות ולבחון את המציאות דרך שאלות אלה ולייצר ‘פוליטיקת זהויות’, דת של זהויות וכו’. סגנון זה הוא חלק מסגנון החיים הרלטיביסטי המוקנה היום. סגנון זה מבקש לוותר על עיסוק בשאלות אמת או שאלות של תוכן פנימי, כדי לדבר על ‘הגדרה עצמית’. זהו מעבר מן התוכן המהותי אל ההגדרה. במובן זה ממירים את האמנות, את המוזיקה, את הציור ואת הספרות לשאלות של זהות. איזו זהות מבטאת יצירה מסוימת ואיזה מקום היא תופסת בשאלת היחסים הפוליטיים והחברתיים שבין זהות לזהות? אני סבור כי שאלות של זהות דוחקות את האמת ואת האותנטיות של האמת לפינה ומבקשות לשטח את הממדים העמוקים שיש בכל תרבות.
מושג השייכות שאני עושה בו כאן שימוש לעומת זאת הוא מושג שונה לגמרי. לא מדובר בשאלה של מיקום והגדרה עצמית אלא בשאלה של קשר וטיב קשר. שייכות מחדדת את היכולת להיות קשוב ברצינות, להעמיק קשב. במובן זה השייכות היא הפוכה משאלת הזהות. שאלת הזהות אינה קשובה למבע של האמת אלא להגדרה העצמית, וממילא לצורה, שאלה של שייכות לעומת זאת קשורה לאמת הפנימית, לאותנטיות שלה, לנימים הדקים שלה, להבנה של המהות.
ט
איך מקנים שייכות?
לדעתי, מקנים אותה דרך חינוך המאפשר קשר המופיע באורחות החיים שאינם ‘נחשבים’ או ‘מכוּונים’.
כאשר יהודי דתי מתפלל, לומד תורה או מקיים איזושהי מצווה, הפעולות שלו באותו זמן מכוּונות אל החיים הדתיים. הריכוז שלו באותן פעולות עדיין לא מלמד על קשר או על שייכות מכיוון שהוא עושה את הפעולות הללו באותו הזמן, וממילא אך טבעי שיתרכז בכך, בדיוק באותה המידה שכאשר הוא בעבודה הוא מתרכז בעבודה וכאשר הוא בסעודה הוא מתרכז בסעודתו. במובן הזה האלמנט הדתי בחייו מופיע כעוד אחד מן האלמנטים המאכלסים את חייו.
קשר ושייכות לעומת זאת נולדים מנוכחות רקע, דהיינו מן העובדה שהדתיות מופיעה גם לא בהקשר פולחני מובהק העוסק בעבודת השם, אלא גם בפעולות היומיומיות, נטולות הדתיוּת. זה מה שבא לידי ביטוי בפסוקים “שיוויתי ה’ לנגדי תמיד” או “בכל דרכיך דעהו”, בייחוד כפי שדרשו אותם חכמים. זאת נוכחות של הדתיות במקום שבו לא היינו מצפים לה, באותם מקומות של התעסקות ‘חילונית’ בחיים.
במובן הזה הדתיות באה לידי ביטוי בחוויה פנימית של ליווי, שהקב”ה מלווה את החיים, אבל גם במונחים אובייקטיביים של שפה, של קונוטציות, של מחשבות, ואפילו של טעמים או צלילים. הדתיות הזו באה לידי ביטוי גם בממדים חומריים. בעובדה שהמושגים העולים על הדעת הם מושגים דתיים. אנו יכולים לראות אנשים רבים, דתיים מאוד במובן של הקפדה על מצוות, שהעולם ה’חילוני’ שלהם – דהיינו העולם היומיומי המתרחש מחוץ למצוות – הוא עולם שבו כל עולם המושגים הוא עולם חוץ-דתי, עולם מושגים הקשור לכסף, לצבא, לשופינג, להצלחה מטריאלית וכיו”ב. אינני מדבר על עצם העיסוק בשאלות אלה, אלא בכך שהמושגים הראשוניים המלווים את החיים הם מהמקומות האלה. שם שמים נעשה שגור על פיהם רק כאשר הם מכוונים את ליבם לשמים בתפילה, בלימוד או במצווה.
י
החינוך לשייכות דתית נוגע לשאלה תרבותית רחבה. מהו המצע התרבותי שילדים ונערים גדלים עליו? מה הם מושגי היסוד המלווים את חייהם? מהי שיחת החולין שלהם? מאיזה מושגים היא מורכבת? כדי לייצר חינוך דתי עמוק יש צורך לחנך לכך שהתורה והמושגים שלה הם הקשר תרבותי ראשוני, שכאשר ילדים משוחחים הם עושים זאת עם מושגים מהגמרא, פסוקים, הלכות או סיפורים מהתורה. כדי ליצור זאת צריך ליצור אווירה תרבותית ולא רק לחנך לדת ולהלכה במובן של “מה צריך לחשוב” (הדוגמה) ו”מה צריך לעשות” (המצוות). תרבות נוכחת בכך שהיא לא באה לידי ביטוי רק כאשר השאלה המקצועית נשאלת, כמו שאלה משפטית או שאלה בביולוגיה, שכאשר אנו נזקקים לקטגוריות הללו אנו משיבים מתוך הקטגוריה ברצינות, אלא היא באה לידי ביטוי שהיא מלווה את החיים, כמו שמשפחה מלווה את חייו של אדם, המוזיקה שהוא שומע, התחביבים שלו, החברים שלו, עולם הפנאי שלו.
במובן הזה יש צורך לשים דגש הרבה יותר על לימודי קודש כלימודי בסיס תרבותיים ולא רק כ’חומר’ שצריך לרכוש, כדי לרכוש ‘ידע’ או ‘תרבות’ יהודית. הרבי ב’חדר’ באירופה, המארי בתימן, הרב בבית המדרש בארצות ערב – כל אלו היו דמויות שעיצבו חיים במובן הרגשי של המושג. האותיות של התורה היו אותיות של זהוּת, לא רק לומדים את התוכן, אלא מלקקים אותן כמו שמלקקים דבש. הדמויות שמופיעות בתורה לא נלמדו מתוך שאלת ה’מסר’, אלא נלמדו מתוך מפגש חי. אברהם, יצחק ויעקב הם אנשים שמופיעים בחיים של הילדים באופן אישי, לא רק דמויות שמופיעות בפרשה שיש לפרש את ההקשר שלהם ואת המסר העולה מתוכן. האם שהשכיבה את ילדיה לישון התפללה בנשיקה על מצחם שילדיה יהיו תלמידי חכמים. זאת הייתה האווירה.
אי אפשר לחנך לדתיות עמוקה אם ברגע שלא מדובר בקיום מצוות או כשלא לומדים ‘לימודי קודש’ (כאילו היה זה מקצוע נוסף בשרשרת מקצועות החובה בחינוך הדתי) כמיהת הלב והשתוקקותו נישאת אל קבוצות כדורגל, מותגים, צבא, רכבים או הצלחה כלכלית. שוב, אינני אומר שאין מקום לדברים האלה, לשיחות על כך ולעיסוק בכך, אבל השאלה המרכזית היא היכן חשים שהדברים הם חשובים. היכן ישנה השתוקקות וכמיהה והיכן חשים שעושים “כי צריך”. היכן עושים מתוך להט והיכן עושים מתוך צורך קטן או שעות פנאי לא משמעותיות. ילד יהודי צריך לראות את אביו שוקע בגמרא שלו מאוחר בלילה ונרדם עליה. אלה הן ה’תמונות’ שילוו את יהדותו. אם התמונות יהיו תמונות של ריגוש סביב תוכניות ריאליטי או ניצחון של קבוצה כזו או אחרת, אם ההתרגשות תגאה בסצנות של קידום טכנולוגי של הצבא או בעסקאות שהצליחו, כאשר מן הצד השני כל עיסוק בתורה או במצוות יוצג כ’ערך’ או ‘חובה’ וממילא כדבר המופיע מחוץ לחיים, כעולמו של בית הכנסת, או כעולמם (המעמיס והכבד) של לימודי הקודש – אזי אין סיכוי ליהדות לחלחל בנשמתו כדבר מה בעל עומק נפשי. נערים צעירים המתרגשים בחיי הפנאי שלהם מדיונים ב’שב שמעתתא’ או ב’מנחת חינוך’ ומבקשים להראות את כוחם בתחומים האלה מבטיחים לעצמם ברוב המקרים שורשים הרבה יותר עמוקים בדתיות שלהם מאשר צעירים ששעות הפנאי שלהם מוקדשים לתרבות הפופ הזמינה סביבם. ילדים יגדלו לדתיות טובה כאשר הם יחוו את העניין שיש לסביבתם במציאה של אתרוג מהודר לנטילת לולב או בשמחה לקראת בניית הסוכה. כאשר הקונוטציה של בית הכנסת לא תהיה להם המקום של ‘תפילת חובה’ מכורכמת כזו, אלא ‘מקום רינה’, מקום של סערת הנפש הדתית, מקום של ביטוי עמוק.
התפקיד החינוכי הוא אפוא להוציא את התורה מהמקום המחניק של שאלת ה’תוכן’ המסבירה הבלעדית, הממיתה את כל שאר השאלות, להוציא אותה מן הזירה האידיאולוגית, הזירה של ה’מסר’, של ה’מה שצריך’, ולהעביר אותה בחזרה אל המומנטים הזהותיים והראשוניים של החיים. אלמנטים מכונני שייכות, לא רק עקרונות חשיבה ופעולה, אלא צורה מסוימת של חיים במובן הספונטני והאינסטינקטיבי שלהם.
