י”א באב
“כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך לא יוכלו אויבי ליגע בי לרעה”, אני אומר שלוש פעמים ומתרומם על קצות האצבעות. רוקד. אולי צריך קצת יותר להשקיע בקטע הזה, אפילו שאם ככה האויבים שלי מנסים להגיע אלי, יהיו אשר יהיו, כנראה שהם לא ממש קרובים.
החזן מסיים בקול: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. למרות שכולם רעבים מישהו מתחיל לשיר “טובים מאורות” וכמה אנשים מצטרפים אליו. אני מתלבט לרגע ומצטרף לסיבוב אחד איטי, ובמהלכו חושב על כך שעכשיו בעצם מתחיל סוף החופש הגדול האחרון בחיי. בעוד שלושה שבועות אני מתחיל ללמוד בישיבה; שם אין חופש, יש רק ‘בין הזמנים’.
ח’ באלול
“סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל”, אני אומר בקול, ומוסיף כמעט בצעקה: “אמן!”
אני חושב על השיחה שהעביר ראש הישיבה בסעודה שלישית. הוא דיבר על דברים חשובים שקשורים לאלול, כמו תיקון ותשובה, אבל לא ממש הצלחתי להקשיב מרוב עייפות. השבת החלטתי לקום למניין ותיקין אחרי שאמרו לי שזה משהו מיוחד, וה’עונג שבת’ נגמר באחת בלילה. למרות השנ”צ לא הצלחתי להתאושש מזה. אני מצטרף לרוקדים, וכולם קופצים ושרים בכול הכוח.
אחרי כמה דקות נשארים רק ארבעה אנשים שמסתובבים ומתנשפים, ואנחנו מסיימים את השיר ועוצרים. הבחור משיעור ב’ מחייך אליי ושואל לשמי.
י”א בתשרי
“ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים”, אני ממלמל בהתרגשות, נזכר איך אמרתי את המילים האלה לפני חצי יום, והשתחוויתי ממש, הרבה מעבר לקידה קלה. הגרון שלי צרוד מצעקות “ברוך שם כבוד מלכותו” ו”ויתנו לך כתר מלוכה”. רק לפני עשרים דקות שרנו בכל הכוח. מתעלמים מהרעב, מתעלמים מכך שהצום כבר יצא ורק אנחנו עוד מתפללים נעילה.
אני מתכנן איך ארוץ לחדר לקופסת העוגיות הקטנה ששמרתי לי לסיום הצום, ואחר כך ישר הביתה. השבועיים האחרונים בישיבה עוברים לי בראש, ראש השנה, יום הכיפורים; אני מוכן לצאת ל’בין הזמנים’.
ה’ במרחשוון
“אשא עיני אל ההרים…” אנחה, לא פשוט לחזור לישיבה אחרי ‘בין הזמנים’. אני חושב על הטיול עם החברים מהתיכון; היו הרבה הרים, אבל פחות תפילות מנחה.
בימים האחרונים כל מי שמדבר אתנו עוסק בחשיבותו של זמן חורף, שהוא הזמן המרכזי והכי ארוך בשנה, וכמה חשוב לשקוע לתוך הישיבה ולהיות לגמרי בפנים. אני השקעתי את הימים האחרונים בלהתאושש מ’בין הזמנים’ ולבנות לעצמי מערכת מתוכננת ומדויקת, חברותות ושיעורים משובצים בצפיפות כדי לא לבזבז זמן.
שוב מתחילים לרקוד. סיבוב אחד וזהו, אני חוזר לבית המדרש ונאנח בשקט. של מי היה הרעיון לקבוע חברותא במוצאי שבת?
י”א בכסלו
“כאבן ידמו זרועך ובגדול” הפסוק ההפוך הזה תמיד נבלבל אותי; מה העניין להפוך פסוק? מה זה נותן? סתם משפט שקשה לומר בלי לקרוא ישירות מהסידור. אני מצמצם את עיניי כדי להצליח לקרוא מהלוח הגדול התלוי ליד בית הכנסת. אותיות של קידוש לבנה גם כן.
החזן מסיים והשכן הקבוע מתחיל לשיר “טובים מאורות”. אני עומד בצד מסתכל עליהם, הולכים במעגלים איטיים סביב-סביב, פוסעים בקצב אחיד, שרים בקולות מונוטוניים, ונזכר בריקודים בישיבה – איזו התלהבות, איזו אש; השירה בוקעת הרקיעים, החברים הקופצים ללא הרף. נו באמת, ריקודים. בראשי חולפת מחשבה, ‘למה אפשר לצפות מבעלי בתים’. כמובן בהגיה הנכונה: “בָּלֶיבָּתִים”.
י’ בטבת
“הללויה, הללו את ה’…” אני מתחיל לומר על-פה ונתקע. אי אפשר לומר קידוש לבנה בלי לחשוב, פשוט להפעיל את הטייס האוטומטי עד “עלינו לשבח”; התדירות פשוט לא מספיקה בשביל זה, חייבים להשתמש בסידור.
הפעם אחרי שמסיימים אף אחד לא מתחיל לרקוד, וכולם בסדר עם זה. מישהו מכריז על המלווה מלכה, ומוסיף שיהיה יותר אוכל מהרגיל בגלל הצום מחר. דווקא הצום מתאים לי מחר; לישון חצי יום בלי להרגיש רע עם זה נשמע לי רעיון טוב.
י”ג בשבט
“שלום עליכם…” אני אומר לעצמי ומתבונן מסביב. אין אף אחד שיכול לענות לי, אדם אחד לבד מול הלבנה.
במוצאי שבת לא התפללתי במניין. היום מישהו הזכיר שאפשר לומר קידוש לבנה רק עד ט”ו בחודש, החלטתי שלא אדחה את זה עוד, והנה אני כאן. לבד. עיניי תרות סביב במבוכה, עד שיוצאים שני חברה משיעור ה’ מבית המדרש. “שלום עליכם” נבוך לכל אחד בנפרד, מקבל בתמורה שני “עליכם שלום” שקטים. עוד כמה רגעים אני תר אחרי שותף שלישי ולא מוצא, ובהשראה של רגע מחליט שאת ה-“שלום עליכם” השלישי אומר ללבנה, ואם היא תענה או לא זו כבר בעיה שלה.
אחרי פלפול קצר בראש בחיוב נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, הוא לא עונה, ואני ממשיך לומר את הנוסח.
ז’ באדר
“הריני מוכן ומזומן…” אני לוחש בשקט; הפעם החלטתי לקחת חוברת של קידוש לבנה מבית הכנסת ולא להשתמש בשלט הגדול, כדי שאוכל לקרוא בצורה נוחה. ממילא הילדים אוספים אותם ולא אצטרך להחזיר אותה בעצמי.
“ששים ושמחים לעשות רצון קונם…” אני חושב על השבוע הבא וחש בפעימה של ציפייה, פורים בישיבה. החברותא הבוגר סיפר לי על החוויה המיוחדת, להשתכר עם כל הישיבה, איך שאנשים נפתחים, על דברי תורה, על ראש הישיבה שיושב עם כל השיכורים מדבר איתם ומחבק אותם. הוא סיפר על שטויות וצחוק ועל התרוממות הרוח של פורים.
רק דבר אחד שהוא סיפר לי עליו מפחיד אותי: ההנגאובר שאחרי.
ו’ בניסן
“ברוך יוצרך, ברוך עושך…” אני אומר ללבנה. רק שתדעי, מוסיף במחשבותיי וממשיך לקול מלמולם של האנשים המוכרים שסביבי, אותם אנשים מאז עברנו לגור כאן כשהייתי בן שש.
בזמן שהחזן מסיים והם מתחילים לרקוד, אני עובר בראש על התוכניות ל’בין הזמנים’: מחר אקום מוקדם ואצא לטיול עם החברים מהישיבה. נטייל עד יום שלישי ואחר כך אצטרף לקבוצה של החברים מהתיכון. בשבוע הבא אעזור לאמא לנקות בבית.
אני חושב על הדברים שצריך לארוז, ומתלבט אם לקחת גמרא או לא. מצד אחד, אני רוצה ללמוד, וזה גם יראה טוב בעיני החברה מהשיעור. מצד שני, הסיכוי שאצליח לשבת נמוך, והחברים מהתיכון יצחקו עלי. בינתיים סיימו לרקוד ורגליי נושאות אותי הביתה בלי מחשבה נוספת.
י”א באייר
“ברוך אתה ה’, המחדש חודשים”, אני חותם את הברכה בקול, אבל לא בקול רם. בכל זאת עדיין לא נעים לי.
אחרי שחזרנו מ’בין הזמנים’ התחלתי להתפלל בקול, כדי לכוון יותר. לרגע חולפת לי בראש מחשבה על הישיבה; הפעם החלטתי להיות שבת בבית, היה לי קשה לחזור מ’בין הזמנים’ ולהתרגל מחדש לסדר היום העמוס. אני זקוק למנוחה. “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. עד שסיימתי כבר התחילו לרקוד.
שוב אני חושב על הישיבה, ומרגיש צורך עז לרקוד. בהיסוס מה, מוצא לי פתח ומצטרף למעגל האיטי שסובב לו ברחבת בית הכנסת, ומתחיל לפסוע לפי הקצב, צעד אחר צעד, פסיעה ועוד פסיעה. כולם שרים בקול אחיד ושקט, שיודע בדיוק מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך, מאיפה התחיל ומתי הוא גומר. אחרי סיבוב או שניים הריקוד מסתיים. אני פונה ללכת הביתה ולהפתעתי מרגיש, איפשהו עמוק בפנים, סיפוק.
י’ בסיון
“דומה דודי לצבי…” מגלגל את הפסוקים על לשוני, שמח להיות סוף סוף שוב בבית. שלושה שבועות ברצף בישיבה, זו הפעם הראשונה שלא חזרתי הביתה אפילו פעם אחת באמצע.
אני חושב על חג השבועות שחגגנו בישיבה – קשה לומר “חגגנו”, יותר “למדנו” את חג השבועות. כל הישיבה נשארת ערה כל הלילה ולומדת. בהתחלה זה הרגיש מוזר, כמו יום חול רגיל בישיבה. אבל לאט-לאט ככל שהעמקנו אל תוך הלילה הרגשתי את האווירה המיוחדת חודרת לתוך העצמות. אי אפשר להכחיש שזה היה חג; חגגנו שם את עצם העובדה שאנחנו לומדים תורה.
“טובים מאורות…” מתחיל השכן הקבוע, והפעם אני לא מתעכב ומצטרף מיד. סובב במעגלים האיטיים ומרגיש בבית.
ח’ בתמוז
“תנא דבי רבי ישמעאל…” אני אומר בהתרגשות. אני זוכר את היום שלמדנו את המימרא הזאת בגמרא ושנינו זיהינו אותה מיד.
אני ממשיך לומר את המילים המוכרות, וחושב על הסיום שנעשה אחרי קידוש לבנה; התארגנו מראש וקנינו מצרכים לפני שבת, כדי שנוכל לחגוג את הסיום הראשון שלי ישר במוצאי שבת. בצהריים למדנו במשך כמה שעות כדי שנצליח לסיים. לא הייתה לנו ברירה – החברותא הבוגר מתגייס ביום שני, ועוזב עוד הלילה.
הוא זה שהתעקש שנסיים את המסכת בבקיאות, למרות שאמרתי שאין סיכוי. בהתחלה הוא אמר שזו לא המטרה, אבל בחודש האחרון הוא גרר אותי כמעט בכוח ללמוד שעות נוספות. “כדי שתוכל להניח עליה דגל קטן שאומר: סיימתי” הוא אמר, ולי לא נותרה ברירה.
י’ באב
“הלכך צריך למימרה מעומד”, אני מגלגל על הלשון את המילים הארמיות, הן זורמות בלי הפרעה. השנה למדתי איך לגשת לשפה הזאת, והיא הפכה לשפה אהובה ומובנת, כמעט לחלוטין.
אני חושב על החופש הקצר שמתחיל ממש עכשיו, ויודע שאני זקוק לו: לנוח, להיות עם המשפחה, לפגוש חברים ישנים. עוד שלושה שבועות אחזור לישיבה. זה נראה קרוב מאוד וזה משמח אותי. חופש הזה, בשביל להספיק לנוח ולחזור לישיבה עם כוחות, בדיוק באורך המתאים.
אני מסיים בקול: “…ה’ אחד ושמו אחד”, ומצטרף למעגל המתהווה.
