א.
זה היה סדר בוקר חורפי ולא מעניין מיוחד. צלילי הגשם המקיש על החלונות מבחוץ והמזגן המחמם מבפנים, נבלעו בהמולת הלומדים.
אייל וארז דווקא לא התנצחו הפעם בהבנת הגמרא. לא הייתה זו אשמתה של הסוגיה, זה פשוט היה אחד מהבקרים שבהם בני שיעור ה’ חושבים על המשמעויות הפרקטיות של מסכת קידושין יותר מעל השור שנגח את הפרה. בסופו של דבר, כיאה לבקרים כאלה, הם ירדו לפינת הקפה בפעם השלישית, ובדרך הוציאו מהכיס את הטלפונים (שהונחו בצד בזמן הלימוד, כהוראת ראשי הישיבה), וראו מה מתרחש בעולם.
ארז הוציא את כוסות הקפה שהוא קנה לשניהם לכבוד השנה הרביעית שהם חברותא, ובזמן שאייל הוציא את החלב מהמקרר, הוא שם בכוס הבובספוג שלו כפית וחצי טייסטרס צ’ויס ובכוס הפטריק של אייל שתי כפיות. “אתה מביא את החלב?” הוא שאל.
אייל לא השיב.
ארז הרים את עיניו והסתכל על פניו של חברותתו הוותיק. את ההבעה הזאת הוא אמנם לא ראה עליהם מעולם, אבל הוא הבין שהיא יכולה לומר רק דבר אחד – “נמצא”.
ארז הניח את הספלים על השולחן וחיבק את אייל באומץ. כשהעוברים ושבים הבינו שנמצא, הם התחילו לשיר את מחרוזת השירים הקבועה, שמוקדשת לכל בן ישיבה שמוצא את אבדתו, וחגו סביב ארז ואייל המחובקים.
ארז אמר שאת סדר הבוקר הזה הם ישלימו בפעם אחרת, עכשיו אייל צריך לקחת את המכתב ולגלות עם מי החליטו יודעי כול שיתחתן. אייל התנער, כמו הבין רק עכשיו את גודל המתרחש, מיהר לחדר, ארז תיק הביתה ונסע עם 174 עד למרכזית, ומשם עם 486 עד לצומת, ושם אמא שלו כבר חיכתה לו, ולקחה אותו ישר לסניף דואר ישראל שנמצא בישובם. אייל נכנס והודיע בחגיגיות שמחכה לו הודעת “נמצא”, הפקידה בירכה אותו במזל טוב, פשפשה בערמה שעל שולחנה ושלפה מעטפה ששמו הודפס עליה, ומתחתיו נכתב בפונט נפלא – “נמצא”.
הוא פתח את המעטפה וראה תמונה של בחורה נאה שמאחוריה נכתב “נעמה 22, 054-3834958“. אייל התקשר למספר ומסר שהוא קיבל בדואר את הודעת הנמצא, והיא מסרה שהיא בדיוק מחזיקה את שלה ביד ואיזה מצחיק שהוא הספיק להתקשר קודם. והם דיברו טיפה וקבעו לצאת, ואחרי כמה דייטים התחילו לתכנן את החתונה שלהם.
וארז ישב בודד בסדר בוקר, אבל שמח כי הוא ידע שהוא עוד מעט גם בן 23, מה שאומר שהמכתב שלו כבר ודאי ממש בדרכו, וחוץ מזה אח שלו מתחתן.
ב.
אייל ונעמה התחתנו יומיים לפני יום הולדת 23 של ארז, וכשהחתן והכלה יצאו מחדר הייחוד ארז רקד כמו מטורף עם אייל, ואחרי שכולם הלכו אייל לחש לו באוזן: “מחר אצלך”. וארז חיבק שוב אותו וידע שכך הם הדברים, אין עוד למה להמתין, ככל בן אדם בין גיל 18 ל23 שמקבל לתיבת הדואר שלו הודעת “נמצא”, עם שם, תמונה ומספר, מחר בוודאות יגיע תורו. הוא הניח שיש סיבה טובה לכך שהוא יקבל אותו מאוחר יותר מרוב החברים שלו – הוא הרבה יותר בוגר משהיה כל אחד מהם בזמן חתונתו, וסביר להניח שהקשר שלו עם אשתו יהיה בוגר יותר.
הוא ישן בבית, וקם למחרת בהתרגשות רבה. כשיצא עם התפילין אמא שלו חיכתה לו במטבח, ונשקה לו בעיניים לחות. ארז אמר לה שאין מה לבכות, והסתיר בכוח את המאמץ לכבוש את הדמעות שלו-עצמו. אחרי התפילה הכי טובה שהיתה לו בשנים האחרונות, הוא בדק האם קיבל הודעה היכן הגיע המכתב שלו וכראה שלא קיבל הניח שהגיעה לתיבת הדואר שלהם.
אבל כשפתח את התיבה ארז התחלחל לגלות שהיא ריקה.
הוא התקשר מייד הביתה, וביקש מאסתר לקרוא מהר לאמא. אסתר שאלה אם הכל בסדר, וארז ענה שלא עכשיו אסתר ושתעביר כבר את הטלפון. כעבור רגע הוא שמע את קולה הנרגש של אמא: ״נו, מה אתה מספר?״
ארז עצם את עיניו ועדכן שאין מכתב.
אמא אמרה לארז שצריך להירגע ולנשום עמוק, והוא שמע אותה מתיישבת ומיישמת את העצה גם כלפי עצמה. הוא הציע שתבדוק אם יכול להיות שאבא לקח את המכתב בטעות, אבל אמא אמרה שהיא הייתה יודעת אם זה היה קורה. ״אבל זו בוודאי טעות״, היא אמרה בטון של שכנוע עצמי, “תיכנס לבדוק במשרד, יכול להיות שהמכתב תקוע אצלם באיזו ערמת מסמכים או משהו”. ארז שאל את אמא אם יכול להיות שהם זוכרים את היום הולדת שלו לא נכון או שהכתובת לא מעודכנת, ואמא שקלה להתרגז מעצם ההנחה שהיא לא אחראית, או לא זוכרת מתי בדיוק יצאו ממנה בייסורים ארבעה קילו וחצי, אבל הבינה את מצבו של אייל והציעה לו שוב לבדוק במשרד.
“ודאי יש כאן טעות” אמר ארז לפקידה בסניף הדואר שלו, אבל היא השיבה שאין טעויות בדברים האלה, היא פה כבר כמעט חצי יובל ומעולם לא שמעה על מישהו שהגיע לגיל 23 בלי לקבל מכתב. ״תבין, מכתבי ה’נמצא’ הם דבר שאנחנו לא משחקים איתו, אנו דואגים להעביר אותם באופן המהיר והבטוח ביותר – אין דבר כזה מכתב אבוד״. ארז דרש ממנה שתתקשר לאחראים על המכתבים, אבל הפקידה אמרה שאין אחראים, גם הדרגים שמעליה לא יודעים מאיפה מגיעים המכתבים, הם פשוט מגיעים ואף אחד לא שואל שאלות.
אחד העומדים בתור הקטן שהצטבר מאחוריו העיר בקול על צעירים שמעכבים את כולם, ובשלב הזה ארז הרגיש סכר כלשהו נפרץ בתוכו, ומיהר החוצה לפני שהדמעות יצאו לו מול כל הנוכחים. תוך כדי הליכה מהירה הביתה הוא בדק בגוגל מי שולח את המכתבים, אבל חוץ מכמה תאוריות קונספירציה מטורללות הוא לא מצא שום דבר יעיל.
הוא פתח את דלת הבית ואמא שלו רצתה לחבק אותו ולשאול מה אמרה הפקידה, אבל לא היה לו כוח לענות, אז הוא פשוט נכנס לחדר ונרדם.
ואחרי שבועיים אייל התקשר לבית שלו לומר שהוא וארז תכננו לחזור ללמוד בתום ימי ה”שבע ברכות”, אבל ארז לא בישיבה ולא עונה לטלפונים, ומה הסיכוי שבגלל המכתב שהוא קיבל הוא לא מדבר עם החברותא שלו. אמא של ארז הסבירה לו את כל מה שקרה, ואייל אמר לנעמה שהחבר הכי טוב שלו צריך אותו, ונעמה אמרה רק: “אל תשכח לקחת סוודר”.
ג.
כשאייל הגיע אמא שלו הכניסה אותו לחדר של ארז.
ארז שכב עם הפנים אל הקיר, ולא נע ולא זע למשמע הדלת הנפתחת והנסגרת, ולמשמע הצעדים המתקרבים. רק כשאייל התישב לידו במיטה ארז הסתובב, ראה את אייל ונתן לו חיבוק שבור, כזה שלא מפסיק ומלא דמעות.
וכשנגמר החיבוק אייל אמר לארז שהוא חייב לצאת טיפה לשאוף אוויר, וארז אמר שהוא לא מסוגל, ואייל אמר שהוא יעזור לו, נתן לו יד והקים אותו מהמיטה. הם יצאו לטייל יחד, וכל מי שעבר מולם הציץ בפנים מלאות הדמעות של ארז. אבל לא היה לו אכפת, כי אין לו ממש עניין בחיים האלה כבר, אז מה זה משנה אם יסתכלו או לא.
ופתאום הוא התמלא רוח כזאת, רוח של סדר בוקר סוער בשיעור א’, כשאתה חושב שאתה והחברותא שלך יכולים לפתור את הסוגיה ולתקן כל מה שמקולקל בעולם. הוא מחה את הפנים ואמר לאייל שיש משהו שהוא צריך לעשות לבד. אייל שאל אותו אם הוא בטוח, וחשש שהמשמעות של הדברים היא חזרה למיטה ולקיר, אבל ארז התעקש, ואייל הלך, כי מי כמו חברותא ותיק יודע איך זה כשארז מתעקש.
וארז הלך לדואר, ואחרי שחיכה בתור הארוך של יום שני אמר לפקידה שלום, ולפני שהספיק לומר מה הוא רוצה היא אמרה לו שעדיין לא הגיע מכתב בשבילו. נראה שלמרות אלפי האנשים שעוברים לפניה, את הפנים של מסכן כמוהו היא זכרה. ארז אמר שהוא רוצה לדעת מאיפה המכתבים נשלחים, והפקידה ניסתה להסביר שזה מסובך ואין לה דרך לדעת, אז ארז אמר שאם דבר כזה היה קורה לילדים שלה היא הייתה עושה משהו.
המבט של הפקידה התרכך והיא אמרה שיבוא בעוד שעה, כשהתור ירגע קצת. כשארז חזר היא אמרה שהיא עשתה כמה שיחות, ומסתבר שהמכתבים מגיעים דרך תיבות דואר סטנדרטיות, שכל אחד יכול לשלוח מהן מכתב. יש בערך מאה תיבות כאלה בכל הארץ, מרוקנים אותן אחת לשבוע ותמיד יש בהן הודעות “נמצא”. ארז התחיל לראות כיוון של תקווה ושאל אם היא יודעת איפה נמצאת אחת התיבות האלה, והפקידה מסרה לו כמה כתובות, אז הוא לקח אוטובוס לקרובה ביותר, ראה את התיבה האדומה, התיישב בבית הקפה שמולה וחיכה.
המלצרית הנחמדה שאלה מה הוא ירצה לאכול או לשתות, וארז אמר שבינתיים רק הפוך. והוא ישב והסתכל ושום דבר לא קרה, כי מי בימינו משתמש בדואר. אחרי כמה שעות מסרה לו המלצרית שאם הוא יושב פה כל כך הרבה זמן הוא צריך להזמין משהו לאכול, אז הוא הזמין משהו אקראי מהתפריט, והמשיך לשבת ולהסתכל על התיבה. אך אף אחד לא הגיע, גם לא ביום הבא וגם לא ביום השלישי.
ד.
ביום הרביעי כשהודיעו לו שסוגרים הוא ביקש להשאיר בשבילו כיסא בחוץ, והמלצרית שכבר ריחמה עליו שאלה אותו מה הסיפור שלו, אז הוא סיפר לה. המלצרית אמרה שקוראים לה רחל, ושהיא התחילה לעבוד פה לפני שבועיים כי גם היא לא קיבלה מכתב, וגם היא רבה עם הפקידה של הדואר, וגם אותה שלחו לפה.
ארז התפלא ואמר שהם שני האנשים הראשונים שהוא שמע שלא קיבלו מכתב. ורחל סיפרה לו שבכל יום היא מסתכלת אם מישהו שם מכתב והיא עדיין לא ראתה, והוא שאל אם היא רוצה לחכות איתו והיא הסכימה. ופתאום הוא שם לב איזה יפה היא, עם הנמשים על הפנים והשיער האדמוני והמתולתל שלה והם ישבו ביחד ודיברו כל הלילה.
ארז סיפר שהוא תכנן אחרי החתונה לעבור לירושלים וללמוד בעברית, ורחל אמרה שגם היא תמיד רצתה ללמוד בעברית. והוא שאל אותה מה התחביבים שלה והיא סיפרה איך היא אוהבת לצייר ולשיר, והוא חייך, כי הוא ראה את האור הזה נדלק לה בעיניים, ואמר איזה מגניב, אני גם אוהב לצייר. והם עברו מהא לדא. וכוס קפה הפכה לחמש. והשמש התחילה לזרוח וארז סיפר בדיחה מוזרה של ביינישים והם התחילו לצחוק בלי הסבר.
ופתאום רטטו לשניהם הפלאפונים יחד, והם קיבלו הודעה שהיה בלבול והגיע המכתבים שלהם טיפה באיחור. וארז הסתכל על רחל ורחל הסתכלה על ארז והלב שלהם החסיר פעימה.
