א
ישנן תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה בדרך כלל להתעלם מהן בחיי היומיום. דתל”שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, יש לומר שחינוכם של הבוגרים איננו עומד אך ורק על מה שקורה בהן, אלא גם על הבית והחברה הסובבת, כך שלא ניתן להטיל עליהן אחריות מלאה. אבל אין בכוונתי לדון בתופעות הללו כשלעצמן, אלא בהיותן סימפטום לשאלה פנים-ישיבתית במובהק: מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?
ניתן לתת לשאלה הזו תשובות שונות; אולם, מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.
עלי להקדים ולהדגיש: מאמר זה אינו מדעי. לא ביצעתי מחקר שבוחן את ההתרופפות הדתית בקרב בוגרי הישיבות, היקפה ואופייה. במקום זאת, נקודת המוצא שלי היא ‘מהשטח’: מהחוויה האישית שלי בישיבות בהן למדתי, ומהחוויות של חבריי בישיבות נוספות. הגם שלא בהכרח מדובר בתופעה ‘מייצגת’, היא גם איננה זניחה כלל. כיון שכך, בכוונתי לנסות ולעורר דיון בנושא, בניסיון להעמיד את הדברים לחשיבה מחודשת ולהתבוננות פנימית.
ב
הסיפור מתחיל עוד לפני הלימודים בישיבה.
כיום, הנורמה הרווחת בחלקים ניכרים בציבור הדתי-לאומי היא לשלוח את הנוער לישיבות הסדר ולישיבות גבוהות. הרבנים בישיבות התיכוניות דוחפים את התלמידים להגיע לישיבות, ועם השנים הדבר התקבע כמשוואה פשוטה, שמסמנת מיהם תלמידים ‘טובים’.
אם נתבונן על הנער הדתי בשנת 2020, נראה דמות שלא כל כך מתיישבת עם דמותו הסטריאוטיפית של ה’בייניש’ המסורתי. הנער הממוצע משתמש לא מעט שעות ביום ברשתות החברתיות (עם תכנים ‘גבוליים’ ברמה התורנית), עוקב אחרי תוכניות ריאליטי, רוקד בחתונות מעורבות, יוצא לברים ולמסיבות. עולמו רחוק למדי מהעולם הישיבתי. מטבע הדברים, עם הכניסה לישיבה הפער בין הישיבה ל’חיים’ מורגש מהר מאוד. כל תלמיד מגיב לכך בדרך אחרת: יש מי שלוקחים צעד אחורה וכמו שוכחים את ‘החיים שלפני’, יש מי שלא מצליחים ‘להיכנס לעניינים’, ויש מי שמצליחים למצוא איזונים בין העולמות.
כך או כך, ראוי לציין שמנקודת מבטן של הישיבות, חוויית הפער כשלעצמה מוכחשת לחלוטין. נראה שהישיבה מניחה שכולם אמורים ‘ליישר קו’ – להתנהג לפי הנורמות הקיימות, ובכלל זה גם לזנוח את תחומי העניין השונים והמגוונים שהביאו ‘מבחוץ’. דא עקא, המציאות מעידה ש’נטישה’ יזומה כזו לא מתרחשת בפועל; מה שעולה במקומה הוא הדחקה של הפער בין שרידי העולם ‘שבחוץ’ ובין ההווה הישיבתי, היוצרת מתח בלתי נסבל ביניהם. התעלמות זו מהעולם החיצון פוגעת באופן אנוש באפקטיביות של הלימוד. כך למשל, בציור הדיכוטומי שהיא מעמידה בין העולמות שבהם חי התלמיד, היא עשויה לייצר קיטוב זהותי בינו לבין עצמו (מי הוא באמת – ה’בייניש’ שהוא אמור להיות עכשיו או המדריך שהיה בבני עקיבא?). קיטוב כזה גורם בהכרח לקצר תקשורתי, ומותיר את ערכי הישיבה במעין ‘בועה’ מנותקת מהחיים. אם בעבר, עוד לפני ‘עידן המסכים’, נחוותה הכניסה לישיבה כמעין כניסה לתיבת נח,[1] הרי שבימינו תלמיד יכול להיות ‘בייניש’ לגמרי בעת לימודו בישיבה, ובימי חמישי בערב להשיל מעליו את הדמות הזו – לצאת למסיבות, לעשן ולשתות.
הפערים בין הישיבה לבין העולם החיצון רק הולכים ומתרחבים ככל שספקטרום התלמידים הולך ומתרחב, ויש לתת לכך תשומת לב ראויה. נראה שיש כאן מלכוד: מצד אחד, ישנם תלמידים רבים המעוניינים ללמוד בישיבה. מצד שני, יש פערים גדולים מאוד בין אורח חייהם של התלמידים לבין עולם הישיבה, מה שיכול לפגוע באפקטיביות הלימוד – הן בהווה הן בחותם שיותיר לאורך ימים ושנים. הישיבות ממשיכות לקבל אליהן את כולם, והתלמידים מגיעים בכל מקרה, גם אם המסגרת לא מתאימה להם.
לסיכום ביניים, לפנינו שלוש בעיות: (א) הנורמה הקיימת בישיבות התיכוניות ללכת לישיבה פוגעת בסופו של דבר בתלמידים; (ב) הישיבות מקבלות את כל התלמידים המעוניינים להגיע אליהן (סינון יתבצע רק אם מספר התלמידים עובר את התקרה); ו-(ג) אין התאמה כלשהי המאפשרת להכיל את התלמידים שלכאורה לא מתאימים למסגרת.
טענתי היא שאם עולם הישיבות איננו מסוגל לטפל בשתי הבעיות הראשונות, הוא חייב לטפל בשלישית, ולצמצם (או לכל הפחות לתת את הדעת) את הפער בין עולמם של התלמידים לבין בית המדרש, ולכל הפחות – להקשיב לעולמם של התלמידים. על כך ארחיב בהמשך הדברים.
ד
כידוע, ניצב לימוד הגמרא בלב העיסוק הישיבתי. עוד ידוע שהגמרא היא טקסט מסובך ומורכב, ולא רק בגלל השפה. סגנונו של המשא-ומתן התלמודי נראה לא פעם מאולץ וערטילאי, כאשר סוגיות רבות מסתיימות בדרך שאינה מובילה להלכה למעשה. הטקסט הזה איננו מובן מאליו, ולא אמור להיות כזה.
ואכן, כאשר תלמיד ניגש לבית המדרש, דברים נראים לו לא מובנים. לא תמיד הוא יודע לשאול באופן מודע ומנוסח; אבל השאלות בהחלט נמצאות ‘באוויר’, ברקע ההתרחשות.
בהנחה שהתלמיד כבר מסוגל לנסח את השאלות ה’קשות’, הוא עשוי לפחד מלהעז להעלות שאלות כה ‘כופרניות’, כלומר כאלו שלא מקבלות את מעמד הגמרא ותכניה כמובנים-מאליהם. עצם שאילת השאלות הללו נתפסת כחולשה הפוגמת בלימוד, ולרוב נראה שאין יכולת לתת להן מענה ראוי.
שאילת שאלות יכולה להתרחש תמיד, ובמצבים משתנים. אך נראה שלולא היה פער כה גדול בין הישיבה ובין עולמם האמיתי של התלמידים מחוצה לה, בעיות אלו עשויות היו להיעלם (או לפחות לקבל משקל פחות) בזכות ההזדהות הרגשית עם העולם הישיבתי. אך זה לא המצב; משהו יסודי ביצירת ההזדהות הרגשית עם הישיבה נפגם, ומשכך הופכות התהיות על לימוד הגמרא לאקוטיות יותר ויותר.
ה
ועדיין לא דיברנו על ‘אמונות ודעות’.
משום מה, כאשר ישיבה מקבלת לחיקה תלמיד, היא מניחה שהבחור מגיע עם עולם דתי מבוסס. למען ההגינות, אני לא מכיר ילדים בני 18 עם עולם דתי מבוסס. לכל ילד יש צורך בסיסי לענות על שאלות יסודיות באמונה. לצערו, עד מהרה הוא מגלה שהמסגרת הישיבתית לא מעמידה במרכזה דיונים מעמיקים על קיומו של אלוקים ואופיו, מדוע לשמור מצוות, מהי השגחה, בעיית הרוע ועוד שלל סוגיות מהותיות העומדות בבסיס העולם הדתי שלנו.
במקום זאת, יושב לו תלמיד בשיעורי גמרא, הלכה ותנ”ך ואמור כביכול להניח בצד את כל השאלות והקושיות שהוא מפחד לבטא. כמעט ולא קיימת אפשרות לקבוצת תלמידים לשבת עם הרב בכיתה, ולנהל דיבור חופשי ופתוח לחלוטין בו יידונו הסוגיות המורכבות והיסודיות ביותר – מבלי חשש ה’מה יגידו’ ו’איך אראה’ אם אעז לשאול. קיימת תחושה עמוקה ששאלות כאלו מוקצות לגמרי במרחב הישיבתי, ומעידות על עצלות למדנית ועל חלישות דעת.
אך העניין (והצורך) בלימוד מחשבה ב’עיון’ נוגע בכל אדם באשר הוא. משכך, לא ניתן לספק אותו באמצעות ‘העמסה’ של כתבי הרב קוק או הרב סולובייצ’יק, שיש בהם עומק רב אך הם לא בהכרח נוגעים במה שמטריד את התלמידים. יתר על כן: יש לעיין בספרים הללו לא בגלל סמכותם אלא במידה שבה אכן תלמידים מזדהים עם הכתוב בהם, תוהים עליו ומהרהרים בו. זהו אכן מבחנו הגדול של הלימוד הישיבתי: יכולתו של התלמיד להפנים באמת את המתרחש, להיות מוכנים ‘להתעמת’ השקפתית עם מה שהם לומדים, כך שיותיר בו חותם גם בשנים שלאחר הישיבה. כשהתלמיד נמצא בישיבה הוא יכול להיות בעניינים וליהנות. אך כל זה לא שווה דבר אם לא חוצה את גבולות בית המדרש.
ו
נראה שגם לתלמידים יש חלק פעיל באכזבתם מן הישיבה, בכך שאינם מגדירים לעצמם ציפיות. לעיני התלמיד צריכה לעמוד מערכת ציפיות ברורה כשהוא עומד בשלב בחירת הישיבה.
אציע כמה שאלות הכוונה לבירור כנה.
בשלב ראשון יש לבחון מה אני מצפה לקבל מהישיבה: האם אני מעוניין ללמוד גמרא, האם אני מצפה לקבל תשובות על שאלות באמונה, האם אני מצפה למצוא משמעות דתית בישיבה. בשלב שני, יש עניין לבחון אילו צרכים מושכים אותי ללמוד בישיבה: האם אכן יש בי רצון להיות קשור לתורה? אולי רצון להיות שייך לקהילה, להזדהות עם הציבור הדתי? האם זה רק הרצון להישאר ‘על המסלול’, להיות כמו כולם? ואולי הרצון להיות מוערך (אם אני לומד בישיבה ‘רצינית’ או ישיבה הנחשבת לכזו עם תלמידים אינטליגנטיים)?
אלו שאלות להתבוננות עצמית, ואולי הן עשויות לסייע לנו להימנע מטעויות.
ז
כפי שציינתי בתחילת הדברים, הפערים התרבותיים בין עולמו של התלמיד לבין הישיבה יוצרים מתחים, והמתחים מולידים משברים נפשיים. אמנם בניתוק עצמו יכולים להיות צדדים חיוביים: כשאדם מתפנה לעצמו הוא עובר תהליכים שמעצימים אותו, והוא נעשה אדם טוב ועמוק יותר. אך כיום נראה שהפערים והמתחים הכרוכים בניתוק הם יותר בגדר מעמסה רגשית. עם הקונפליקט נולדות להן שאלות וקשיים. לא לכל אחד יש את האומץ לפנות ולבקש עזרה, משום שהדבר מסתמן כחולשה וכניתוק מהותי משטף החיים הישיבתי. כך, תופעות לגיטימיות וראויות בתכלית של בירור עצמי נתפסות כשליליות במהותן.
הלימוד בישיבה הוא מדיום שיש בו בקרה עצמית מתמדת, על הספקים כמותיים ואיכותיים. כאשר התלמיד נכשל בעיני עצמו – כשלא עמד בהספק שהציב לעצמו או כשלא הבין את השיעור היומי – היומיום הופך למרדף סיזיפי, ומוליד מצבי קצה. תלמידים מאמצים הרגלים סגפניים: לא ישנים ולא אוכלים כמו שצריך, לא יושבים עם חבריהם, רק מעוניינים להמשיך במעין מרדף אינרטי אחר דבר-מה בלתי-מושג. הם מענישים את עצמם, לעתים בחוסר מודעות. מתישהו – ביציאה לצבא, עם תום הלימודים בישיבה או סתם כך בין לבין – הבועה מתפוצצת, והם ‘שבים’ אל המציאות. מטבע הדברים, השיבה הזו מחריפה את הנתק בחדות, ומציפה כעסים עצמיים חריפים ותהיות לגבי התועלת בעצם השהות בישיבה. מועקה זו כולה להיות מופנית כלפי האני, אבל לעתים היא מופנית גם כלפי הסביבה – רבנים וחברים כאחד, ועשויה להוביל לתנודה תלושה מישיבה אחת לאחרת, בלא יכולת למצוא אחיזה במקום.
כל התופעות האלה נובעות ממקום אחד: חוסר המודעות לצרכים שלנו. עצם קניית המודעות עלולה להיות תהליך התבגרות מפרך, שלא כל אחד יצליח לעבור לבדו ללא סיוע. הצעד הראשון הוא הניסיון להקשיב לעצמנו, להיות מסוגלים לבטא מועקות.
והלא המועקה הגדולה ביותר היא שאין מקום לעולמנו הפנימי, כשאנחנו מרגישים חריגים ובודדים. כשתלמיד חווה סערות נפש, ויש לו שאלות קשות על הגמרא, על הדת, על החיים, ואין לו איך לבטא אותן – הוא מתייג את עצמו באופן אוטומטי בתור תלמיד כושל, לא רלוונטי, לא רצוי. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין: דווקא כשסוער, זה המקום ממנו הלימוד צריך לבוא. הלימוד לא צריך לצמוח כאקט קונפורמי של ציות מהוגן, כי “כך צריך”, אלא דווקא מתוך סערת הנפש. כל עוד הלימוד לא יגיע מאותם מקומות בנפש, התלמיד לא יפיק את המיטב מהלימוד, אם בכלל.
ח
מלבד ההצעה להתבוננות פנימית של כל תלמיד, אציע כמה פתרונות גם לישיבות. לא אכנס לשיקולי קבלת התלמידים, ואנסה רק לתאר כמה פערים כלליים ונתונים מראש. התעלמות מהם תהיה כמעט בלתי-מוסרית.
ראשית, חייבים להיפטר מהתפיסה שיש שאלות ש’לא שייך’ לשאול. בישיבה צריכה להיות מוכנות לשאול ה-כ-ל. זה המקום הראשון בחייו של הנער הדתי בו מתעסקים במהותם ויסודם של הדברים, ואסור להתעלם מהנושאים שבאמת נוגעים בתלמיד. כשלעולמם הפנימי של התלמידים אין במה – זהו התמריץ האמיתי למשברים נפשיים, שכל תלמיד חווה בתקופות שונות בשנותיו בישיבה (או לאחריהן), מה שיכול ליצור רתיעה מהעולם התורני.
שנית, לימוד ה’מחשבה’ צריך לשנות את הגדרתו. הוא לא אמור רק לפתוח פתח להיכרות עם ספרייה בסיסית, ויש לייחס לו חשיבות שאיננה פחותה מזו של לימוד הגמרא. בשנות לימודיי, ראיתי בחורים בודדים ממש (הלוואי והייתי מכיר עוד) בעולם הישיבות שידעו ללמוד מחשבה ברוחב דעת. מדובר ביכולת חיונית לביסוס העולם הדתי, שעליה נבנות שאר הקומות.
במישור מעשי יותר, בכל ישיבה נדרשת פעילות של יועץ חינוכי או מטפל מקצועי, ללוות ברמה האישית תלמידים. בני ישיבות אינם חסינים ברמה הנפשית; הם בני אדם, וזקוקים לליווי בדיוק כמו תלמידים בכל מוסד חינוכי. יתר על כן: הישיבה מאפשרת זמן ללא מעט תהיות על החיים, וצריך שיהיה מישהו שידע לסייע, מישהו שנגיש לתלמיד. זאת מצוקה נוראה כשאין למי לפנות.
התלמידים צריכים ליווי והכוונה. הם צריכים רבנים שידעו להעניק להם מוטיבציה ללמוד וילוו אותם באופן אישי, לא רק ידעו לתת שיעורים. ישיבה היא לא מוסד אקדמי שבו רק רוכשים השכלה. בהעדר הקרבה, התלמיד לא מרגיש שייך בשום מובן, וכך גם השייכות לעולם הדתי הולכת ונפגמת.
ט
אומר זאת בגלוי: הנושא מעיק עליי. אני נפגש עם לא מעט בוגרי ישיבות, ואני רואה שוב ושוב סיפורים מתסכלים, תלמידים שבית המדרש הותיר בהם זיכרונות כואבים. אני מקווה שבזכות המאמר הזה אצליח לעורר דיון ענייני, על אף שהדברים בו אינם ‘אובייקטיביים’ או רשמיים, וחרף העובדה שהנושא שעלול להיות רגיש ביותר עבור אנשים מסוימים. בתקווה שהעיון יתרום ולא יקלקל.
[1] משל שמו”ר הרב יאיר דרייפוס שליט”א אוהב להשתמש בו.
