מבשרת יושבת ומביטה בעיניים עייפות ומזוגגות מבעד לחלון על רחוב הנביאים, מעכלת ביגיעה את ההשלכות של מה שקרה עכשיו. בסך הכול זה היה מאוד לגיטימי לא לצפות שככה יראה יום חמישי בבוקר. היא אמנם יודעת שחלק מובנה בכל העניין של נבואה הוא שהיא לא בוחרת מתי זה יקרה, והברק פשוט מבריק לה מעצמו. ובכל זאת, ככה אחרי שבוע עמוס ולפני סוף שבוע עמוס עוד יותר, זה לא בדיוק כפפה ליד כמו שאומרים. הערב יש בישולים לשבת ולחג להספיק, וגם ככה כשהילדים בחופש היא לא מגיעה לכלום חוץ מארוחות ערב, מקלחות ואוכל לשבת. גם חזי לא רלוונטי השבוע, הוא עובד עד מאוחר כי תמיד יש עומס לפני החג. מחר הוא לוקח את הגדולה והגדול לרכב קצת לכיוון עמק לבן לפני שהורסים שם, כי כבר מאז החופש הגדול הוא מבטיח ומבטיח ודוחה. בקיצור, את הבישולים היא צריכה להספיק עוד הערב, והנבואה עכשיו ממש לא היתה במקום.
צריך לעדכן בזריזות את שוֹש, שינסו להוסיף אותה למהדורה של שמונה בערב. מיום היותה על אדמתה היא לא זוכרת נבואה כזו שהיה קריטי להספיק כבר באותו הערב. מבשרת נאנחת. אחרי כל ההכנות וההשגות הדרושות, היא עדיין נכנסת לסטרס כשהכול מתנקז ללו”ז צפוף שכזה. לפחות הבית היה ריק, ונחסכה לה הסצנה הקבועה של ריצה לחדר לפני שהקול הגדול נחתך למילים.
פעם פעם לפני החתונה זה היה הרבה יותר לגיטימי רוב הזמן. היא הייתה מקבלת נבואה, מעדכנת את מי שצריך כשכל הסצנה נגמרת, וההודעה יוצאת לתקשורת. תמיד היה נשאר לה קצת דיכאון אחרי נבואה, אבל למי אכפת מדיכאון אחרי נבואה כשאת רווקה בת 23 שקורעת את העיר. מעבר למלגת המתנבא שלה שסגרה שכר לימוד, שכר דירה, כלכלת בית ויציאות עם חברות, זה התמזג בכל ההילה שמסביב. לא שאי פעם היא רצתה או נהנתה מההילה שמסביב, כן? מבשרת פרסמה באחד הטורים שלה מאמר שסקר את המיתון המשמעותי שחל בערך הפופולאריות הציבורי של נביאים בישראל בדור האחרון. מגיבורי-על לאומיים הם הפכו להיות אייטם חדשותי סמי-פוליטי, והיא כבר לא נהנתה מהמשחק הזה. אבל בלי קשר לשאלות הגדולות של הקריירה – באופן מאוד קונקרטי עכשיו, כשצריך להכין שבת וחג, לא מתאים לה להתנבא. לפחות את הטור שלה למוצ”ש של הגיליון הבא היא כבר שלחה; אם גם העורך היה יושב לה על הראש עכשיו, זה היה קצת יותר מדי.
היא מתקשרת לשוש, לעדכן שתמסור הצהרה הערב בשש בכיכר ברחוב עזה כרגיל, ושיארגנו מה שצריך. כמו אשת מקצוע טובה, שוש מתעלמת משלומה האמיתי וניגשת ישר לפרקטיקה. “טוב לשמוע, מבשרת. כבר התחלנו לדאוג לך. אני חושבת שלא מסרת נבואות לפריים כבר מאז… מאז אפריל אולי? אולי אפילו מרץ? לא חשוב. בכל אופן אני שמחה לשמוע שלא גלתה שכינה מן הארץ, כמו שאומרים אצלכם.” מבשרת יודעת ששוש אדם טוב מיסודה, ושרק כדי להצליח בתחום היא נמנעת מלחדור לפסים אישיים ולא שואלת על מצב הרוח הנלווה שלה. ככה זה בתקשורת. בניגוד אליה, לשוש משלמים כדי להביא רייטינג. רק למבשרת שמורה הפריבילגיה הייחודית לא לספק תוצר בלי שום דד-ליין, ולהמשיך לקבל משכורת מהתאגיד. ככה זה, אי אפשר לכבוש את הנבואה מהציבור, אבל גם לא לתזמן אותה באופן סדיר.
וזה לא שהם חסינים לביקורת. לפני חמש שנים הענף חטף חזק בדו”ח המבקר שקרא לקצץ בשכר הנביאים. לא לגיטימי בעיניו שאנשים שמקבלים הוראות מלמעלה פעם באף פעם ויכולים לשבת באפס מעש במשך שנתיים וחצי [השיא עדיין שייך לאבי זלמנוביץ’. הוא היה מחזור מעל מבשרת בענתות, אבל היא הכירה אותו עוד קודם מבני עקיבא. בדרך כלל הוא דווקא די פורה, להוציא את ההפסקה הגדולה ההיא והמשונה שהיתה לו לפני עשור] יתוקצבו על חשבון משלם המיסים שמצפה לשמוע דבר-השם טרי חדשים לבקרים, ברקים לחדשות. למורת רוחו של המבקר, בג”ץ הפיל את הרפורמה שלו בסופו של דבר – רשמית בזכות חוק יסוד הנבואה, ובעיקר מכוח הלגיטימציה הציבורית שנבעה מההבנה שהנביאים אמנם לא פרודוקטיביים במונחי השוק המקובלים, אבל צריכים לשמור על כשירות אופטימלית של השגה שכלית והכשרה נפשית ראויים. גם המגבלה המקצועית של היכולת לצאת מהארץ כדי לשמור על כשירות וזמינות מקצועית, היוותה סיבה עקרונית לתפוס את הנביאים כעובדים גם כשהם, ובכן, לא עושים כלום. וחוץ מזה, מי ישמע כמה תקנים כבר יש להחזיק. עדיף לקצץ בשכר של כל הפילוסופים שיושבים בהפקה, זה בסיסי בהרבה.
בכיור מחכה לה ערמת כלים מארוחת צהריים. מבשרת ניגשת אליה ומתחילה לתקתק עבודה, מתמכרת לפשטות וחוסר המחשבה שבפעולות המכניות. היא לא אוהבת להיאבק בכתמי השמן שספוגים בשריטות של צלחות הפלסטיק, אבל השקט שהמשימה המוגדרת מפנה לה הוא זמן אידיאלי מבחינתה להגות במושכלות. אולי באמת כדאי להגיד לחזי שיכנס בהזדמנות לפוקס הום לקנות צלחות של קורנינג שיהיה לבשרי, במקום כל הסרטן שהם אוכלים מהפלסטיק. עוד לפני הצורך המקצועי שלה לזכך את הגוף, חבל לה שהילדים אוכלים פחות בריא. כשהיא היתה ילדה בעצמה, בבית של ההורים שלה היתה הרבה פחות מודעות לדברים כאלו. הרבה חד פעמי, הרבה ג’אנק שמזיק לשלמות הגופנית המזוככת. אבא שלה תמיד אומר שלא ברור איך דווקא בבית כמו שלהם גדלה מישהי שהצליחה להגיע להכנה ולהשגה גופנית ושכלית אידיאלית. אבל ככה זה עם נבואה. אנחנו נבוכים לגביה יותר ממה שאנחנו יודעים להסביר. בכל אופן, היום כשכבר יש מודעות לדברים האלו אין סיבה להמשיך לאכול לא בריא.
כשהיא מסיימת עם הכלים הבית עדיין שקט מהעדרם של הילדים. מבשרת מביטה בשעון התרי-עשר שחזי קנה לה באמזון, ומשערת שתוך כמה דקות כבר שוב יהיה כאן תוסס. זה טריק ותיק ששמור לחופשה שלפני סוכות – לנכדים תהיה תעסוקה, לסבא וסבתא תהיה סוכה, ולה יהיה קצת שקט לכמה שעות. היא יוצאת למרפסת לבדוק אם הכביסה מהבוקר התייבשה כבר. עוד לא. זה יאלץ לחכות לאחרי ההצהרה. היא נזכרת ששוש אמרה משהו על זה שהאיש של המייק אפ יגיע טיפה באיחור, וזה מלחיץ אותה אפילו קצת יותר ממה שהיא גם ככה. מבשרת חושבת על רגעי הרוך שרשם בה השקט שהשתרר הבוקר כשחמותה סגרה את הדלת אחריה ואחרי הילדים. אולי זה מה שהוביל לזיכוך הנדרש ואִפשר לה את הנבואה? נהה, שטויות. היא כבר יודעת שאין טעם להכנס לאינספור הספקולציות שאפשר להמציא בכל פעם. הסברים מכניים על הנבואה הם נחלתם של שוטים. ממרומי המרפסת היא רואה את הרכב של חמיה פונה אליהם לרחוב הנביאים, וכבר שומעת בלב את הבלגאן שעומד להתפרץ פה. אולי כדאי להקדים רפואה למכה.
כשהדלת נפתחת והארבעה מתגלגלים פנימה בקולניות, היא כבר מחכה להם על השולחן בסלון עם משחק קטאן פתוח ומוכן. הם נראים מופתעים מאוד; בדרך כלל צריך לגרור את אמא למשחק בעל כרחה, וגם כשהיא נעתרת היא מקלידה בפלאפון במקביל ומפסידה משאבים מהקופה בחוסר תשומת לב. בתום ילדותי הם מפספסים את הדיכאון שלה ושועטים לשולחן. היא לא יודעת מי הגאון שגורם לקסם הזה לפעול, אבל איכשהו המשחק מתאים לסקאלה של כל הארבעה (הקטן אמנם עוד לא יודע לשחק – זה יותר מורכב מלדעת לקרוא והוא עדיין בגן – אז היא תמיד נותנת לו לשבת לידה, ולסדר את הדרכים והישובים שלה במעגלים ובשורות). תוך שלוש דקות הקוביות כבר מוטלות, ועכשיו אפשר לשקוע בוויכוחי המשחק הקבועים עד שהבייביסיטר תגיע והיא תצא.
“אמא”, הגדולה שואלת בטון חשדני, “נביאים יכולים לדעת איזה מספר יצא הכי הרבה במשחק?”
מבשרת מניחה ישוב לבן בצומת בין 6 של עצים ו- 8 של חיטה ומחייכת אליה. “לא, חמודה. זו סטטיסטיקה”.
“אמא מה זה סטטיקטיקה?” שואל הקטן בעיניים גדולות.
“לא סטטיקטיקה, סטטיסטיקה חמוד. זה חישוב פשוט של איזה מספרים יוצאים יותר פעמים בקוביות. הסברתי לכם כבר הרבה פעמים – אמא לא מחליטה מתי היא מקבלת נבואה, ולא יכולה לבקש מא-לוקים שיגלה לה דברים שהיא רוצה לדעת”.
“אבל זה יכול להיות ממש נוח”, מתפרצת השלישית, “תחשבי מה אם –”
“אני יודעת שזה יכול היה להיות מאוד נוח, חמודה”, מבשרת קוטעת באבחה את ניצני התפיסות השגויות, “אבל זו לא דרגת הנבואה שלי, או של מי מהנביאים כיום. חוץ מזה שתורך לשים יישוב ואת כבר חושבת שלוש דקות”. את ההסבר על משה רבנו היא תשמור לפעם אחרת.
הזמן חולף מהר משהיא מצפה, ובדיוק כשהגדולים שוב מפעילים מניפולציה על השלישית למה לא כדאי לשים עליהם את השודד, הבייביסיטר סופסוף דופקת בדלת. מבשרת בנתה על זה שהבחורה מכירה גם את ההרחבה של ערים ואבירים, ותוכל להתברג במקומה במשחק. הרי בשביל מה היא משלמת לה. חבל, דווקא כשלשם שינוי היא מובילה; כנראה שככה זה נראה כשנכנסים למשחק עם ראשה ורובה. בלי לעורר מהומה מיותרת היא נותנת לבחורה את הקטן, שבדיוק מלביש קסדות לטור האבירים שמחוץ למשחק, אוספת את התיק שכבר מוכן על המתלה ליד הדלת ויוצאת.
הזוג המבוגר מהקומה למטה יושב על הספסל בגינה שבחזית הבניין, ומביט בה כשהיא ממהרת לרדת את המדרגות האחרונות. בחצי אוזן היא שומעת את האישה [רוחל’ה? היא תמיד שוכחת] ממלמלת לאיש שמבשרת נראית כאילו היא בדרך לתת הצהרה, ושכדאי לפתוח את הטלוויזיה הערב אחרי שהוא חוזר ממעייריב. היא מעבירה את תחושת הפולשניות והרכילות ממנה והלאה; אם היה צריך לעצור ולקחת ללב כל פעם שמישהו בתור בסופר מסתכל בה במבט מעריץ, כבר לא היה לה כוח לזוז. גם ככה כל הסיפור הזה של סיקור ופרסום לא תורם לדיכאון אחרי נבואה שלה. היא מנסה לנשום את אוויר הסתיו הירושלמי שמתחיל כבר להתקרר בשעות כאלו ולהירגע, ללא הצלחה מסחררת. בא לה לקום ולברוח. אבל את הסצנה הזאת היא עברה כבר בשירות לאומי והיא יודעת שאין טעם. חוץ מזה, רק לפני שלושה ימים קראו בהפטרה על יונה, ויש גבול כמה אפשר לא ללמוד מטעויות של אחרים. מצולות העיר אופפות אותה מכל כיוון והיא מרגישה טבועה בעצמה. יאללה, נמסור הצהרה ונחזור הביתה למקלחות.
חמש דקות לפני שהיא עולה לשידור הפלאפון מצלצל. זו הבייביסיטר על הקו. לכל הרוחות, למה עכשיו. היא לא ששה לסנן אותה – מה אם קרה משהו – אבל עוד יותר לא ששה מהמחשבה שתעלה לשידור אחרי שהיא שמעה שקרה משהו, והיא טרם הספיקה לטפל בו. מתכון בטוח לגמגומים וחוסר ריכוז, ועם כל הכבוד למשה רבנו שהצליח למרות כבדות הפה, היא כבר כמעט הסבירה פעם אחת היום שאין מה להשוות. אז היא לא עונה, מקווה שלא קרה שום דבר חשוב.
אחרי רגע שיחה נכנסת נוספת מהבייביסיטר מופיעה לה על המסך. בלית ברירה מבשרת מחליקה על הסימן הירוק, ושואלת בקול מהיר-אבל-מרגיע ככל יכולתה אם הכל בסדר. “כן, כן”, הבחורה עונה לה בקול קליל. “אנחנו פשוט מנסים להבין פה אם מותר להשתמש בקלף פיתוח של נקודת ניצחון כדי לסיים את המשחק, גם אם קיבלת אותו בתור הנוכחי. יש פה ריב רציני סביב זה”. קולות ויכוח ברקע השיחה מאששים לה את הדיווח.
מבשרת נאנחת בהקלה מהולה ברוגז. “ברור. זה כל הקטע של הקלף. תגידי להם שאפשר. עוד משהו? אני תכף חייבת לנתק”.
“לא, הכל פה עשר”, המתבגרת עונה לה בעליצות. גם כן ילדה, חושבת מבשרת, רגע לפני שהיא מסלקת את קלפי הפיתוח מהראש, ועוברת להתמקד במקבץ העיתונאים שעומדים מולה מעבר לגדר מתכת ניידת, מחזיקים מיקרופונים ומצלמות וסופרים את הדקה וחצי שנותרה עד השעה שש.
בלילה, אחרי שחזי חוזר והם מסיימים לראות פרק של ארץ נהדרת שלא הספיקו אתמול, הם מתיישבים ביחד על הספה, ומסתכלים דרך החלון שבין הסלון והמרפסת על הקישוטים שהגדולה תלתה בסוכה לפני שהלכה לישון. ציורים מגושמים ומגשימים של ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל. לכולם מבט פראי וחדור מטרה בעיניים [כשרונית הילדה, אין ספק] וזקן עבות ולא מסודר.
“אתה לא חושב שהם קצת מפספסים את כל הקטע?” היא שואלת את חזי בדאגה.
“למה את חושבת?” הוא שואל אותה בחזרה אחרי שתיקה קצרה.
“לא יודעת, אני מנסה לשדר להם שאני אמא רגילה ככל האדם. אבל מה המסר האמיתי שעובר אליהם, אם הגדולה מציירת לי את שלושתם כמו חבורה של פסיכים? אולי אני לא באמת מצליחה להעביר להם את מה שאני אומרת?” מבשרת מניחה יד על הכרית ביניהם בדאגה.
חזי חושב קצת. “אבל הם באמת היו קצת משוגעים. אני לא צריך לספר לך את זה”, הוא אומר. מבשרת מהנהנת בהסכמה, ומריצה בראש את כל מה שלמדו בענתות על יחזקאל. זה נכון. “אני מאמין שגם אם יצחקו עליהם בשיעור תנ”ך שאמא שלהם אוכלת מגילות, הם ידעו להקשיב למצפן הפנימי שלהם ולדעת מה את באמת”.
“אתה יודע, אף פעם אי אפשר להיות בטוחה”, מבשרת מחייכת במרירות. “ביום שבו אני אדע שזה מה שהנבואה דורשת, גם זה יקרה”. חזי שותק. שניהם מדמיינים במקביל איך זה יראה, ואז פורצים בצחוק כשהם מבינים ששניהם חשבו על אותו דבר משונה.
“יהיה בסדר מבש” הוא עוטף לה את היד בשתי ידיים מרגיעות. “כמו שהזקנים מהקומה למטה יושבים על הספסל בכניסה כל אחר צהריים, מביטים על הרחוב הירושלמי ומרכלים על כל מה שזז, אני גם בטוח שהילדים ימשיכו לגדול כמו ילדים נורמאליים ולשחק קטאן בנחת. הכל פה בבית הזה יהיה בסדר”. מבשרת מחייכת. האינטואיציה שלה אומרת לה שהוא צודק.
בליל חג ראשון אחרי שהאוכל מפונה והכלים נערמים בכיור, הקטן מחליט שגם הוא רוצה לישון בסוכה. מבשרת לא מתה על הרעיון, בעיקר בגלל שלדחוף עוד מזרון לסוכת-המרפסת שלהם פירושו של דבר לקפל את השולחן הגדול וזה כבר הרבה כאב ראש, אבל חזי אומר שבעצם למה לא, דווקא חינוכי מאוד לעודד אותו להשתתף במצווה, גם אם רשמית הוא עדיין לא בגיל חינוך.
באמצע הלילה היא מתעוררת. מישהו מושך לה בשמיכה. זה הקטן. לכל הרוחות, היה ברור שזה רעיון רע. באינסטינקט ראשוני היא רוצה להעיף אותו לחזי, שיטפל בו עכשיו באמצע הלילה גם כן הוא והרעיונות שלו. אבל מבעד לקורי השינה היא נזכרת שחזי עבד קשה השבוע ומחליטה לרחם לו על שינת ליל החג. בפרצוף כרית היא שואלת את הילד מה קרה.
“האנשים בסוכה מפחידים אותי” הוא מתבכיין. בשנייה אחת היא מזדקפת, תרחישי אימה כבר מתחילים לרוץ לה בראש.
“אילו אנשים?” היא שואלת בניסיון לא להסגיר את הפאניקה.
“האנשים בציור שתלויים על הקיר”, הקטן מסביר לפי תומו, ומוריד באחת את סף האדרנלין שלה חזרה לממדים הטבעיים שלו.
“אה, האנשים האלה.” היא מפטירה בהקלה. איזה סרט היא כמעט אכלה פה, א-לוהים.
“עם הזקן המפחיד והעיניים הרשעות” הוא מוסיף בקול ילדותי מטפס.
מבשרת נאנחת. “הכל בסדר חמוד. אתה לא צריך לפחד. האנשים האלו הם אנשים טובים”.
“באמת?” הוא שואל בקול מסופק.
“באמת-באמת. הם חייבים להיות, אחרת זה לא יעבוד”. הקטן מביט בה במבט מזוגג, מסתובב ויוצא מהחדר חזרה לסוכה. טוב, היא לא באמת ציפתה שיבין. ובכלל, שלוש לפנות בוקר עכשיו ויאללה שילך כבר לישון. כשיגיע היום לארח את משה רבנו בסוכה היא כבר תסביר להם למה זה פשוט מוכרח להיות נכון.
