“כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול ליגע בך, כך לא יוכלו אויבי ליגע בי לרעה”, אני אומר שלוש פעמים ומתרומם על קצות האצבעות. רוקד. אולי צריך קצת יותר להשקיע בקטע הזה, אפילו שאם ככה האויבים שלי מנסים להגיע אלי, יהיו אשר יהיו, כנראה שהם לא ממש קרובים.

החזן מסיים בקול: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. למרות שכולם רעבים מישהו מתחיל לשיר “טובים מאורות” וכמה אנשים מצטרפים אליו. אני מתלבט לרגע ומצטרף לסיבוב אחד איטי, ובמהלכו חושב על כך שעכשיו בעצם מתחיל סוף החופש הגדול האחרון בחיי. בעוד שלושה שבועות אני מתחיל ללמוד בישיבה; שם אין חופש, יש רק ‘בין הזמנים’.

ישנן תופעות רבות שעולם הישיבות נוטה בדרך כלל להתעלם מהן בחיי היומיום. דתל”שים רבים יוצאים מעולם הישיבות, והרבה בוגרי ישיבות אינם מקפידים על קלה כחמורה בלשון המעטה. להגנת הישיבות, יש לומר שחינוכם של הבוגרים איננו עומד אך ורק על מה שקורה בהן, אלא גם על הבית והחברה הסובבת, כך שלא ניתן להטיל עליהן אחריות מלאה. אבל אין בכוונתי לדון בתופעות הללו כשלעצמן, אלא בהיותן סימפטום לשאלה פנים-ישיבתית במובהק: מדוע החוויה בישיבה היא כל כך זמנית? איך זה שתלמיד יוצא מהישיבה ושוכח את תורתו כל כך מהר?

ניתן לתת לשאלה הזו תשובות שונות; אולם, מניסיוני האישי, ומהיכרות עם חוויותיהם של חברים מישיבות אחרות, אני מבקש להתמקד בנקודה אחת – האתגרים הנפשיים הכלולים בחוויית לימוד התורה בישיבה.