א
היכל בית המדרש לא המה כך מאז שנוסדה הישיבה, אך זו הייתה המולה מאופקת ומתוחה. השמועה שהילכה מפה לאוזן רימזה כי ההודעה על זהותו של ראש הישיבה החדש תהיה דרמטית במיוחד, ואף עשויה לגבור בהוד דרמטיותה על ‘ההודעה בשידור חי’ על סילוקו של עמיחי בן-זיקרי מהישיבה לפני כמעט עשור. הסיבה למתח הרב נבעה מקְרב הירושה שהתחולל, כך לפי פרשני פינות הקפה והעישון למיניהן, בין הר”מ של שיעור ד’ לבין בנו של ראש הישיבה המנוח. השערות רבות ונבואות למחצה הופרחו מזה חודש לאוויר העולם, ועתה באה העת לחשוף את השוטים שלהם ניתנה הנבואה.
בתום המתנה רוויית דגדוגים ומירפוקי צלעות שנזרקו לצורך פריקת מתח, עלה אל הפודיום שלפני ארון הקודש הר”מ של שיעור ב’, שנבחר לשליח חסר המזל שימסור את הבשורה. הוא הסיר את משקפיו, מחט אותם, הרכיב אותם, הסירם שוב, בהה בהם עד להתמיה, ובטרם הניחם על עיניו נאנח עמוקות. הוא עמד לפתוח בדיבור, אבל אז פנה אל אנשי הסגל כזועק לעזרה, ומשהבין שאינה עתידה להגיע הרים את סנטרו אל הנברשת הגדולה שמעליו, ונצנוצי דמע נורו מלחייו אל עיניהם הצובאות של בחורי הישיבה, “אפתח, רבותי, בכמה מילות הספד לרבינו, הרינו כפרת משכבו.”
בקול חנוק אמר כתריסר משפטי הספד קלאסיים. כשסיים, לכד את עיניו בכפות הידיים והחל ממרר בבכי, מושך אחריו תקיעות של נהי ותרועות של אנחה מהצופים.
“רבותי, יתומים היינו ואין אב.” המשיך משהתאושש, “אולם ראש ישיבתנו זכר צדיק וקדוש לברכה… עיניו הזכות, הטהורות… צופות היו פני עתיד.” הר”מ שלף פתק מקומט מכיס חליפתו, הטה את משקפיו, אך בטרם החל להקריא עצר והתבונן בבחורים, “האזינו היטב, לבל ייפלו כאן ספקות. אנשי הסגל הסכימו שהפתק מקורי, והמעשים… ובכן… המעשים שכתובים בו אוּששו לפני זמן קצר. רבינו מילל באופן ברור, ואלה הם הדברים:
“בתום חודש ממותי, ימונה יציר כפי, איש החימר אשר בראתיו בערב שבת הגדול וטמנתיו במרתף חדרי, לראש הישיבה החדש. לימדתיו את כל מכמני התורה, מן הפשט, הרמז, הדרש והסוד, ועוד ידו נטויה על כל תחומי החיים. לבבו רחב כלבב העולם. כל בחור ימצא בו מרגוע למכאוביו, כל שואל ימצא תשובה בפיו, וכל דורש ימצא חכמה ודברי טעם. עוּרו ישנים משנתכם והקיצו מתרדמתכם! שכן ראש ישיבתכם הקרב ובא לא מן הנזקקים לשינה הוא, אף לא לתנומת שיתין נשמין. בכל עת ובכל שעה, תוכלו למצוא בו עצה ותושייה!” ועתה הִפליט הר”מ שיעול, ורבים מבחורי הישיבה העידו אחר מעשה שמלמל: “הצילו!”
ב
פניו של הר”מ, סמוקות ומזיעות, סבו ימינה. הוא הנהן אל המשב”ק שעמד לפני הדלת המחברת בין בית המדרש לחדרו של ראש הישיבה. פניהם של הנוכחים עקבו אחר הנעשה בנשימה עצורה. המשב”ק הצעיר התנשם עמוקות עד שעיניו נדמו כעומדות לצאת מחוריהן, ואחר כך משך בידית.
בקול חריקה דמומה שפרטה על נימי שפיותם של בחורי הישיבה העדינים יותר, הלכה הדלת ונסוגה פנימה.
בתחילה היו חושך, ענן וערפל. מעליהם התלהטה לפתע נורה צהבהבה. שולחן עץ הופיע, ואחריו ארון הספרים, ואחריו ציור שמן של תיבת נוח והחיות העולות אליה, ולצידה הזדהרה תמונת דיוקנו של ראש הישיבה המנוח, והכל נע ונד כציור מעוות וכזיכרון חולני של החדר המיתולוגי, פועם בפעימות קצובות, משל שד זדוני לבש את החדר והעניק לו חיים.
קריאות בהלה חלושות עלו מן הקהל, ובחורי הישיבה ועימם הסגל, הצטופפו לאחור. אנה הם באים, האם לכיוון חדר השיעורים? או שמא ימצאו מקלט בחדר האוכל? רכי הלבב נתמכו איש על כתפי רעהו, רועדים ככוס קידוש בידיו של בחור ישיבה חדש, ואחד או שניים אף נמלטו אל החצר הקדמית של הישיבה. ברי הלבב נותרו על עומדם, אך ידיהם גיששו מבלי משים אחר ספר קודש, מתוך כוונה בלתי מודעת לאחוז בו כמגן מפני התועבה שהנה תחל לבקוע מן החדר הקדוש.
קווי מתאר, צורה, הלכו והתגשמו בתוך החדר, ומן הערפל קם ועלה ראש הישיבה החדש שמן החימר קם ונהיה, ויצא אל אורו של העולם. זקוף היה, איתן כתפיים ומעוצב כפסל, ובפניו בֶּקע חיוור, כעין חיוך לבן. הדלת נטרקה מאחוריו, ועתה, עם התפוגגות הערפל, ראהו כל הקהל לאשורו.
היה זה גוש חימר בדמות אדם, חום ומוצק, ועיניו נוצצות מתבונה ודעת. לא היה לו זקן, אף לא בגדים, אלא כל כולו גילוף תלת-ממדי של מצולע דמוי אדם. הוא הביט סביב, איתר את הפודיום והתקדם לכיוונו. עת התקרב אל שארית הסגל הנסוג לאחור אינסטינקטיבית, פרש את זרועותיו והרעים בקול עז: “יומא טבא לרבנן!”
הנהונים חלושים הושבו אליו. חיוכיהם של אנשי הסגל והרבנים נותרו קפואים ודקים כסרגל. פניו של גוש החימר ברקו לכל עבר בשמחת בני נפילים. הוא נשק את פרוכת ארון הקודש, ונעמד לפני הקהל. תחילה סקר את כולם בחיוך יציב, מקפיד לא לפספס בכבלי עיניו ולו בחור אחד. אז הסיט את המיקרופון בגיחוך נעים כאומר שאינו זקוק לו, והרעים בקולו העמוק, שהדהד בין קירות ההיכל: “ברוכים תהיו, בני.”
נעימות רכה הייתה בקולו. אט-אט החלו הרועדים להזדקף, הקפוצים להרפות והנמלטים לשוב אל בית-המדרש. ברוחב לב העניק צלם החימר את הזמן הדרוש לשקיעת אנחת התדהמה חובקת-הכול, ואחריה אמר: “אבי מורי, בוראי ומולידי, הלא הוא ראש ישיבתכם זכר צדיק לברכה, הטיל עלי להשלים את משימת חייו. אבי מורי כינה לי שם: חפצא. לכן, בקשתי שטוחה – קראו לי חפצא גם אתם, ללא כל תוספת כינוי. לא מרן, לא אדמו”ר, ולא רב. חפצא אני, ותו לא.”
קולו המתקתק של חפצא נישא כמשב רוח קליל בין העמודים שתמכו בתקרה, ורפרף בנחת אל האוזניים. בהינף גרגר אבק נפל הקול במעמקי ההכרה והלב, שובה ושותל כאחת.
“חפצא שמי, באשר אין בי משלי דבר. כל כולי כחפץ קדושה בידכם. נוצרתי בתהליך קבלי שנאסר עלי לספר על אודותיו, רק זאת אומר: בוראי נטל כמלוא הקומץ עפר מסונן מהר הבית, למען אהיה קדוש ביסודי, ובלל אותי במים צלולים וזכים מבארה של מרים, להתקין לי דעת צלולה וישרה.
רצונכם, הביטו בי כמחשב-על. רצונכם, בקשו שאהיה לכם רופא נפשות. קדוש אני, אך אין קדושתי אלא למענכם. אם אלָמד אתכם דבר או שניים, הרי זה כי רציתם בכך. אם אלְמד אני מכם, לא יהיה זה למעני, רבותי, כי אם כדי לזכות את הבאים אחריכם.
כיצד יראה לימוד התורה בישיבתנו, אתם תוהים? ממש כפי שהנחיל ראש הישיבה אבי בוראי, הריני כפרת משכבו. קרי: לאור שיטותיו העיוניות, ולאור השקפותיו במוסר. רצונכם, אני הצֶלם שלו, שיזכיר לכם את הנתיבות שלאורן נלך.”
יד מהוססת הורמה מתוך קהל השומעים ההמום.
חפצא נשא יד בצקית חומה, “כן, בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלים טומאה.”
“אה,” הרטיט הבחור, “אני, אה, אמור להתחתן מחר בערב. אולי… אולי הייתי צריך לשאול את זה באופן אישי, אבל, אה… זה כל-כך מבלבל, כי הראש ישיבה החדש הוא… בעצם…” הבחור בלע את רוקו.
“אתה שואל על סידור החופה והקידושין, נכון?” אמר חפצא בקול רך.
“בדיוק, כי ראש הישיבה בדרך כלל מסדר, אבל – ” הבחור חייך במבוכה.
“בני היקרים, חשוב שאבהיר זאת כאן ועכשיו,” מבטו של חפצא הרצין מעט, “אבי בוראי, הריני כפרת משכבו, אסר עלי בתכלית האיסור לצאת משטח הישיבה. מקור חיותי, אתם מבינים, נעוץ כאן בחדר,” הוא הצביע לימינו, “ואם אתרחק ממנו כמלוא חמישים אמה אני עלול להתפוגג. הכבלים הקבליים קושרים אותי לכאן בעבותות קיום. ואם – ” חפצא הגביה את קולו כדי לסתור את שאלתו המתפתחת של הבחור, “אם עולה בדעתכם שאערוך כאן את החופה והקידושין, ובכן, לא אוכל. מדוע? בדיוק מאותה הסיבה שלא תראו אותי מתפלל מחר לצידכם, או מניח טלית ותפילין, או מדליק נרות בחנוכה או משתכר בפורים או מוביל את פתיחת ארון הקודש בשמחת תורה. צר לי, שכחו מזה,” הוא קרץ אל הקהל שהחל לצחוק בהיסוס, “אני לא מחויב במצוות, באשר איני גברא, אלא חפצא. אמנם, אני לומד תורה ומייעץ עצות לכל דורש, אבל רבותי, איזו ברירה יש לי? הרי כך ציווה אותי בוראי!” הוא חייך ועיניו נצצו, “וכל מהותי, מכף רגל ועד ראש, היא לשרת את חפצו.”
דבר מה עצום ניטלטל בקהל, כגל גדול ששוטף ובא. הבחורים הציצו זה בזה, מעמיסים את התגלית הפתאומית מתת-ההכרה אל הקומה שמעל. שיכורים מנחת הם השיבו מבט נוצץ אל ראש הישיבה החדש שלהם.
היה זה מבט של המלכה רשמית ומוחלטת.
ג
שיעוריו של חפצא היו כנר המציץ מבין החלונות המוצללים של שיעורי האחרים, ובתום שבוע להכתרתו, כבר לא עצרו הבחורים כוח להאזין לדבריהם של הרבנים האחרים. שפע של דעת, חכמה ובהירות נטפו מפיו, ולבחורים לא נותרו כל לבטים. וגולת הכותרת: חפצא שמח לשבת ולשוחח שיחה אישית עם כל בחור ובחור בכל שעות היממה, עד לשעות הקטנות של הלילה ומעבר להן, באשר חפצא לא ידע שינה מהי. היה זה ראש ישיבה מתקופת התנאים, יועץ לנפש מדור ה-z, ובמהרה הוברר לכל שאין לחפצא מתחרים.
אבל היו לו, שכן לא הכול קיבלו בלב רוגש ומצהלות את מלכותהּ של השמש החדשה שזרחה על הישיבה. הלבנה והכוכבים חפו פניהם, בראותם כיצד האור החדש הולך וסופח אליו את הרמשים הקטנים, הולכי על שתיים – הלא הם בחורי הישיבה – שנעו אליו מוכי סנוורים, נוטשים בלי להסס את שיעוריהם של שאר הרבנים. לא היה זה מעשה של לבבות קרים או פוחזים; וכי היה להם, לרבנים הוותיקים, סיכוי אל מול חפצא זה, שלא נם ולא ישן?
עדה מרכזית לרחשי ההתפעלות ההולכים ומתגברים, הייתה המלחייה הנושנה של חדר האוכל. מלחייה זו, פשוטה ככל המלחיות, נשאה על גבה הישיש את פטפוטי הבחורים בשולחנות הארוכים שלאורך חדר האוכל, ואת התדיינויות הרבנים בשולחן שלרוחב חדר האוכל. מיד ליד נישאה קופסת הפלסטיק החיווריינית, בעוד הבלי הפה דוקרים את נקבוביותיה, מלמדים אותה דבר ושניים, ולעתים מכאיבים לה יותר ממלח סדום.
מדי ארוחת צהריים שמעה המלחייה שיחות כגון אלה:
“הוא מחויב לנו מאה אחוז. הוא יהיה כאן עשרים וארבע-שבע, אתה תופס?” אמר מאן דהוא לחברו שעה שהמליח את השניצל. “איפה יוסי, אגב?”
“ליד שולחן הרבנים, מדבר עם ראש הישיבה. בטח הוא פותר לו את כל הבעיות שנכנסו לראש שלו אחרי שהוא קרא את כל הדוקינס והסייגן והנח-הררי האלה. אתה תראה שהוא יקום משם בחור חדש לגמרי. כמו מנשה, שבקושי ראו אותו בישיבה לפני חודש, ועכשיו הוא אחד המתמידים.”
“הוא עשוי חימר,” אמר בחור שלישי בעצבות מה, “הוא לא יכול לפצל את עצמו או משהו כזה? כאילו, אני מת כבר להיכנס לחדר המהביל הזה שלו, אבל הם תלו שלט – ”
“…ותוך חצי שעה הרשימה התמלאה, אני יודע. גם אצלי אותו סיפור. עד שהבנתי שאני חייב לשבת אצלו, כבר קלטתי שאני לא אכנס אליו עד מוצ”ש הבא.”
“יאללה איזה ראש ישיבה על הכיפאק זה, תאמין לי.” אמר הראשון, “הוא כל-כך לא אנושי, שכל השטויות שלנו זה ברמה של לעשות סיבוב במסדרון. אין חטאים, אין מצוות, רק בעיות שצריך לפתור.”
“וזה מוריד המון מהלחץ”, הוסיף השני ונטל את המלחייה כדי להמליח מעט את האורז שעל צלחתו.
“ברור… בחיים לא הסתכלתי על ישיבה בצורה כזאת. הרי מה בעצם אנחנו עושים כאן? באנו ללמוד, נכון? לשפר את עצמנו, להתקדם בעבודת ה’. אבל תראה כמה זה קשה לנו, כמה רגשות אנחנו מעמיסים כאן. ובשביל מה יש ראש ישיבה, תגיד לי, אם לא בשביל לעזור לנו לשחרר את התסביכים האלה?”
פתאום נישאה המלחייה אל שולחן אחר, קרוב יותר אל זה של הרבנים. וכבכל יום בחודשים האחרונים, שוב נאלצה לחזות במתח ההולך ונבנה בין צוות הישיבה, ובראשם בנו של ראש הישיבה המנוח והר”מ של שיעור ד’, לבין חפצא – המאור הגדול שהטיל את צילו על אנושיותם העלובה של שאר מרביצי התורה בהיכל בית המדרש.
“הם כבר לא מסתירים את זה,” לחש בחור באוזני חברו ובאוזני המלחייה, וחברו הנהן בכובד ראש בעודו לועס את האורז.
יודע חפץ לב רעהו, והיא, המלחייה קשת היום, נבהלה כהוגן מהמבטים הקרים והלסתות הקפוצות שהופנו אל חפצא בהיחבא, וליבה נכמר עליו. יושב לו חפצא במרכז שולחן הרבנים, ורק הבחורים נושאים אליו בהערצה את עיניהם.
ד
הישיבה הלכה וגאתה עד שהתפרסמה לשם ולתפארת בכל הארץ, וכל זאת בתוך שנה אחת. אלא שבהתקרב ימי הפסח, התגלה שלחפצא מגבלות משלו – מגבלה אחת ודי שולית, למעשה. שכן היה עליו לחשוש שמא גרגר חיטה נבלע במעמקי גוש החימר והחמיץ שם בשעת בלילתו, ועל כן נאלץ למכור את עצמו לגוי ולהתבודד במרתף שתחת חדרו. אילולא היה עושה זאת, היה עליו לשרוף את עצמו (מה שכמובן היה הופך אותו לחרס דומם), או להפיל את עצמו לים המלח (מה שיפורר אותו עד דק).
אף שבני הישיבה הצמאים התפקדו על דלת המרתף בערב הפסח, לא הסכים חפצא לצאת. הוא הפציר בהם שישובו לביתם, ינוחו כראוי בין הזמנים, ולאחר הפסח ישובו הנה. “גברא אמיתי זקוק למנוחה טובה! זכרו, בני, אינכם חפצא!”
עם תום שבעת ימי החג, וכצאת הכוכבים, חרקו המדרגות שהובילו מן המרתף. מפתח רשרש בדלת, וחפצא פסע אל פנים חדרו – החדר שירש מראש הישיבה המנוח. הוא סקר את צללי החדר ואת הרהיטים שהוארו קלות בפנסי הרחוב, ונשימתו – נשימת טיט – נעתקה.
בנו הביולוגי של ראש הישיבה ישב על כורסת האורחים, ידיו לופתות בחוזקה את המסעדים ורגליו מונחות זו על זו בהבעת עליונות בוטה.
עד מהרה התחלפה הפתעתו של חפצא בחיוך מנומס, “אחי, בן אבי בוראי, מה נעים לראותך כאן. כיצד עבר עליך החג?”
קולו של הבן היה נטול חום, “אני תוהה אם מוטל עלי לשתף בעובר עלי חפץ כמוך, גוש טיט. אני בוש מעצם העובדה שאני נאלץ לקיים איתך שיח.”
חיוכו של חפצא סר מפניו. “רבי מורי?” שאל. “הרי כל כולי עבד לרצונותיו של אביך. מדוע עינך רעה בי?”
“מדוע? האם אינך רואה, חפץ? כל מה שמתרחש כאן בישיבה בשנה האחרונה זו מכה שלא נכתבה בתורה. תועבה מתהלכת בקרבנו ואנחנו מחשים.” היורש הביולוגי לחש, “נטלת ממני את מושא חיי.”
“הו, לא, חלילה וחס,” התנשף חפצא, “ברא כרעיה דאבוה, ואם אתה רגלו של בוראי, עלייך להכיר בצוואה שלו. הרי זו מצוות בוראך! הדיבר החמישי, כבד את אביך ואת – ”
“חדל!” הבן קם על רגליו, פניו מאדימות משנאה.
חפצא הרים את שתי ידיו במגננה, “אמור לי… אף כי איני מבין את דבריך בשכלי החד, ייתכן כי טענותיך עשויות להתיישב על לב בשר ודם. אמור לי, מדוע לא הבעת התנגדות במעמד ההכתרה שלי?”
אגרופיו של הבן נקמצו, “הייתי משוכנע שבדיחה כמוך לא יעבור אצל הבחורים. אתה טיט, ואתה אפילו לא משתדל להסתיר את המראה שלך. אז איך – ?!” הבן הכה באגרופו על השולחן, “איך הם העדיפו דבר כמוך על פני בשר ודם שעמֵל כל חייו על התורה? עמָל, חפץ! עמָל! אבל המושג הזה בוודאי זר לך. הרי את הכל קיבלת במתנה מאבי. את כל הפרד”ס, את כל המוסר והמידות, את כל הדעת והתבונה. דברים ששברתי עליהם שיניים עשרות שנים, שערות שהפכו ללבנות מרוב מאמץ, וברגע האחרון… רגע לפני המינוי שלי… באה תועבה כמוך ונטלה ממני את פסגת שאיפותי!”
“כמה רעות מידותיך, כמה התנשאות גלומה בדבריך.” גוש החימר הניד את ראשו באכזבה. “אבל מהו בשר ודם? אדם מלשון אדמה. כמוני ממש. מדוע תתגאה עלי?”
הבן ירק על הרצפה, “שלא תעז להשוות בינינו! בי יש יצרים, משא כבד של חופש בחירה בין טוב לרע. חייו של בשר ודם כרוכים בניסיונות, במאמץ, בכאב, בכישלונות. תראה את המבט החלול שלך… למען השם, למה אני מתאמץ להסביר לגולם כמוך –?” הבן משך בשערות זקנו, “ארור תהיה! הפנטת את בחורי הישיבה בכוח הכשפים ודברי הקבלה שאבי הטמין בך. במשך שלושה זמנים – קיץ, אלול וחורף – אתה משחית אותם במחשבה הארורה שמחשב-על מסוגל להחליף בן-אדם.”
“היה זה רצונו של אביך!”
“אבי טעה! אדם מסוגל לטעות, לא כן? אני מצטער על השנים הרבות שיחלפו בטרם אצליח לעקור את ההשקפה הקלוקלת שזרעת כאן,” הבן רעד ממש, ולפתע געה בבכי, “ואפילו לא טרחת לומר לפניהם כל נדרי בערב יום הכיפורים. איזה מין ראש ישיבה עושה ככה? תאמר לי?”
השתררה שתיקה ארוכה.
חפצא נאנח, “בחורי הישיבה לא נמצאים כאן. אתה יכול לעשות בי ככל העולה בדעתך.”
“בחיי שכך אעשה.” הבן פקק את אצבעות ידיו, “אני אמגר את זכרך מכאן.”
“אבל עלי להזהיר אותך,” אמר חפצא בקול רועם, פתאומי בגסותו. הוא הזדקף מלוא גובהו ונשא אצבע טיט מאיימת אל פרצופו של הבן, “אביך העניק לי גם כוח פיזי רב, ואני אעשה ככל יכולתי כדי להמשיך ללכת בדרך שבה צוויתי.”
“האמנם?” שאל הבן, “ובכן, כמה טוב שלא הגעתי הנה בגפי.”
דמות נעתקה מצללי החדר, ובשאגת “מוּתי, תועבה! מוּתי!” היא הטילה שק יוטה עבה על ראשו של גוש החימר.
מאבק איתנים התחולל בין שני הגברא ובין החפצא. רהיטי החדר נהפכו והתרסקו, אך בתום מספר דקות, היה זה חפצא שנמצא מוטל על רצפת הקרמיקה הישנה, קשור ולפות וראשו מכוסה. הוא רטן ונהם, גידף וחירף, אבל לא היה בו כוח להתיר את הכבלים.
מתנשף ומזיע, שאל הר”מ של שיעור ד’ את יריבו עד לפני שנה: “כמה אמוֹת הוא אמר? שלושים?”
“חמישים.” השיב הבן, תוך שהוא מנגב שריטה מדממת במצחו.
“קלי קלות. אני אתפוס את הרגליים, אתה תיקח את הראש. יש כאן יציאה אחורית לואדי, נכון? ברוך השם.”
ה
חפצא הלך והתפוגג באדים חמים, ושני הרבנים עמדו מעליו והביטו בתהליך בהקלה גלויה, גם אם לא חפה מרגשות אשמה.
“אשריך, ראש הישיבה הבא,” אמר הר”מ של שיעור ד’ וטפח על כתפו של יריבו לשעבר.
“תודה, הרב. בלי עזרתך לא הייתי גובר עליו.” עיניו של הבן היו נעוצות בשיפולי הקרקע שעליהם התמוסס חפצא, “קשה להאמין שהסיוט הזה מאחורינו.”
“כן…” השניים בהו בקצף הלבנבן, שריד לעיניו החכמות של חפצא. הר”מ של שיעור ד’ צקצק בלשונו, “אבל אתה לא מרגיש חרטה קלה, אולי ייסורי מצפון? אחרי הכל, אפשר לומר שרצחנו… את ראש הישיבה.”
היורש הביולוגי הניד נחרצות בראשו, “זה חפץ ותו לא. אין כאן אפילו נדנוד של איסור.”
“אבל אתה לא תוהה מה היה אביך זצ”ל אומר על מה שעשינו?”
משיכת כתפיים. “אבא שלי כתב בצוואה למנות אותו לראש ישיבה. הוא לא אסר עלינו לבטל את המינוי.”
“מממ…” הנהן הר”מ בהסכמה, “ובכל זאת, אין פה איזה בל תשחית? אם היה זה מחשב שמותקן בו אוצר החכמה, ברור ש – ”
“אתה מתעקש למצוא כאן איסורים? הוא היה מתועב מכף רגל ועד ראש. בעיניי זו מצווה שוות ערך לניתוץ פסלי עבודה זרה.”
“אבל בחיי, החכמה שלו… הוא ידע כל-כך הרבה. סליחה, הוא ידע הכול! ולמרות שהוא גנב לי את כל התלמידים וגרם לי לשנוא אותו על כך… עדיין – ”
היורש המהם בחוסר רצון, “טוב, אם אתה מתעקש… אני מודה, אולי יש פה בל-תשחית קל.” ואחרי מחשבה קלה הוסיף, “ואולי יותר מכך. אך אל תשכח, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אחרי הכול, להבדיל ממנו, אנחנו בני אדם, בשר ודם.”
“נכון, נכון, אסור לשכוח,” הר”מ של שיעור ד’ נאנח, “אנחנו רק בני אדם.”
(נכתב באלול ה’תש”פ)
