נַעֲרָתִי בּוֹכָה
מִדְבָּר נִשְׁקָף מֵעֵינֶיהָ
סוּסִים מְצַיְּרִים נְקֻדּוֹת
עֲלוּמוֹת עַל שָׂדֶה צְהַבְהַב
מוֹרְדוֹתָיו הַצּוּקִים
יִגְעִי עֵינַיִם
יַחֲרִישׁוּן
וּבוֹכָה נַעֲרָתִי
מֵחַלּוֹנָהּ עָרוּץ חַוָּאר
בּוֹ רְחֵלוֹת אָבָק
יָרֹק רְאִי
עָבְרוּ כָּאן
פַּעַם מַיִם

פַּעַם בַּחֲלוֹם, רָאִיתִי אֶת הֶעָקוּד

(אַחַד הָעֲקוּדִים, מֵאַחַת הָעֲקֵדוֹת).

“וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם מְעִילִי?” שְׁאָלָנִי.

“גּוֹזֵר וְתוֹפֵר”, אָמַרְתִּי,

“גּוֹזֵר וְשׁוֹמֵר”.

“גְּזֹר”, אָמַר לִי, “גְּזֹר וּשְׁמֹר!”

“תְּפֹר”, אָמַר לִי, “תְּפֹר!”