רָאִיתִי הַבֹּקֶר תְּפִלּוֹת פְּשׁוּטוֹת
אִמָּא מַלְבִּישָׁה יֶלֶד בִּמְעִיל
אֱמוּנָה דּוֹאֶגֶת
שֶׁגֶּשֶׁם אוּלַי יָבוֹא,

מבשרת יושבת ומביטה בעיניים עייפות ומזוגגות מבעד לחלון על רחוב הנביאים, מעכלת ביגיעה את ההשלכות של מה שקרה עכשיו. בסך הכול זה היה מאוד לגיטימי לא לצפות שככה יראה יום חמישי בבוקר. היא אמנם יודעת שחלק מובנה בכל העניין של נבואה הוא שהיא לא בוחרת מתי זה יקרה, והברק פשוט מבריק לה מעצמו. ובכל זאת, ככה אחרי שבוע עמוס ולפני סוף שבוע עמוס עוד יותר, זה לא בדיוק כפפה ליד כמו שאומרים. הערב יש בישולים לשבת ולחג להספיק, וגם ככה כשהילדים בחופש היא לא מגיעה לכלום חוץ מארוחות ערב, מקלחות ואוכל לשבת. גם חזי לא רלוונטי השבוע, הוא עובד עד מאוחר כי תמיד יש עומס לפני החג. מחר הוא לוקח את הגדולה והגדול לרכב קצת לכיוון עמק לבן לפני שהורסים שם, כי כבר מאז החופש הגדול הוא מבטיח ומבטיח ודוחה. בקיצור, את הבישולים היא צריכה להספיק עוד הערב, והנבואה עכשיו ממש לא היתה במקום.

אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלָדָה
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
אוֹי נָא לָהּ אָמְרָה רַקַּת
כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ

תִּינוֹק שֶׁקּוֹרֵא
לְמשֶׁה מַשֶׁה,
לְאַהֲרֹן אַהֲרַן,
לְעֶפְרֹן עֶפְרַן.

הלך משה לרקיע השביעי, שהוא דומה ליום שבת, וראה שם המלאכים קשורין בשלשלאות של אש שחורה ואדומה, וכל אחד ואחד מהלך ת”ק שנה. שאל משה למטטרון וא”ל: מה הם אלו ומה שמם? א”ל: שמם אף וחמה, ובראם הקב”ה מששת ימי בראשית לעשות רצון בוראם.